בשנים האחרונות, במסגרת הפעילות המבורכת, ההולכת ומתרחבת, בתחום הגנת הסביבה בארץ, אנו עדים לעלייה בשימוש בכלים משפטיים, תוך הנמקה המשתמשת בשיח הזכויות. שימוש זה נשען יותר ויותר על התפיסה כי הזכות לאיכות סביבה ראויה היא זכות אדם בסיסית שיש לעגנה, בין אם כזכות עצמאית ובין אם כזכות הנגזרת מחוקי היסוד. שיח זכויות הוא צורת דיון והנמקה בין שני צדדים המקיימים דיאלוג, אלא שאין זה דיאלוג סימטרי ושוויוני. זהו שיח מתעמת המתקיים בין צד אחד התובע זכויות למען סיפוק האינטרסים שלו, לבין צד אחר הנדרש לספק לו את הזכויות הנתבעות. במאמר זה של אריה וגנר, נטען כי שיח הזכויות בהקשר הסביבתי עוסק בעיקר באיכות החיים ולא באיכות הסביבה, ובכך משקף את הבלבול המושגי בין השניים. שיח הזכויות הסביבתיות, על פי וגנר, אינו מתאים ואינו יעיל להתמודדות אמיתית ויסודית עם בעיות של איכות הסביבה. התמודדות כזו מצריכה בראש ובראשונה את שינוי ה"משקפיים" הערכיים שדרכם אנו רואים ומבינים את בעיות איכות הסביבה, ומעבר לשיח של אחריות, סולידריות חברתית וחובות מוסריים. שינוי כזה של השיח יכין את הקרקע לבניית מוסדות ומנגנונים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ומשפטיים שיוכלו להביא ליישומם של עקרונות אלה.
