אחי, יואב, בימים של אובדן מנהיגות ודרך, אולי אנחנו לא באמת ראויים לנופלים?

אחי, יואב, בימים של אובדן מנהיגות ודרך, אולי אנחנו לא באמת ראויים לנופלים?

הכתיבה שלי כאן מוקדשת, באופן טבעי, לנושאי סביבה וקיימות. אבל שבוע אחרי יום הזכרון החלטתי לשתף כאן טקסט שכתבתי בנושא הרבה יותר אישי. מקווה שיתקבל בהבנה.

יואב, השנה זו הפעם הראשונה שלא נבקר אצלך בבית העלמין ביום הזיכרון. השנה לא נלך עם אמא ואבא ועם הילדים, לא נפגוש את חברי הילדות והחברים לנשק שלך, ולא נשמע את מטח הכבוד לזכרך – ולזכר עוד מאות מבני ובנות רחובות שנפלו במערכות ישראל.

בעוד שבועיים נציין 43 שנים מאז הלילה הנורא ההוא, 10 במאי 1977, שבו עלית עם כל הפלוגה שלך למסוק היסעור, כחלק מתרגיל משולב של העילית של צה"ל – הצנחנים וחיל האוויר. 54 לוחמים הייתם על המסוק ההוא ואף אחד מכם לא ירד ממנו בחיים.

בבית העלמין, שאליו לא נלך השנה, אתה נמצא עם עוד ארבעה מחללי האסון הזה. גם הם בני העיר רחובות – כמוך. כל אחד שונה מחברו, כל אחד עולם ומלואו, וכולם ביחד צנחנים גאים ששירתו ונפלו יחד.

אחרי כל כך הרבה שנים בלעדיך נשארו בעיקר שני דברים – הזיכרונות והחברים. עכשיו, כשהילדים שלי כבר גדולים, אנחנו מודעים אפילו יותר להפסד ולאובדן. כמה הכל היה יכול להיות אחרת, אילו.

והתקופה שמסביב גם היא לא מקלה עלינו. בטקסים מדברים תמיד על "מורשת הנופלים", ועל כך שעלינו להיות ראויים לקורבנם. אבל יש יותר מידי דוגמאות לכך שאנחנו כיום לא לגמרי ראויים. אפילו תחת איום הקורונה, שבעקבותיו לא נבקר אצלך מחר, אנחנו עדים לאובדן מנהיגות ודרך. אנחנו רואים שהשיח על ערכים, על צדק ועל שלום נדחק ומושתק. שקבלת ההחלטות מושפעת מרייטינג, הרבה יותר מאשר יושרה וצדק. וזה קשה לנו.

יש קטע שכתבת לספר המחזור שהכינה הפלוגה. ספר שיצא לאור בשבוע שבו אירע האסון, ובעצם לא חולק לחיילים – שכבר לא היו שם לקבל אותו. כתבת שם את דעתך על תפקידו של חובש-קרבי, התפקיד שאותו עשית בשירותך הצבאי: "חובש-קרבי הוא אחד האנשים החשובים ביותר בקרב. הוא אחראי אישית לחיי הפצועים, והנפגעים עוברים תחת ידו. אך, כאשר פגה המולת הקרב, מתרוקן תפקיד זה מתוכנו והחובש-הקרבי, שכה רבים חייבים לו את חייהם, הופך לחובש סתם, המטפל בפצעים קלים ובפטריות. וזה תפקידו של החובש בשדה השלום. מי ייתן ולא נראה מלחמות".

אנחנו רוצים להאמין שהתובנה הזאת, ששדה השלום עדיף על המולת הקרב, שאחוות לוחמים צריכה להימשך גם באזרחות, ושצדק וערכים עדיפים על רייטינג והון פוליטי, תמשיך להוביל אותנו ואת המנהיגות שלנו. בימים כאלה צריך הרבה אמונה בשביל לחשוב כך. ביום הזיכרון השנה, כשלא נלך לבית העלמין, יהיה לנו הרבה זמן לחשוב על כך.

נאור ירושלמי

סגן ראש עיריית נס ציונה ומחזיק תיק סביבה וקיימות. מייסד "הצווארון הירוק" ויועץ בנושא קשרי ציבור וסביבה. בעבר - מנכ"ל חיים וסביבה - ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, דובר המשרד לאיכות הסביבה ואוניברסיטת תל-אביב, ומנהל מחלקת ההסברה של שגרירות ישראל בוושינגטון. בעל תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א ובוגר תכנית העמיתים של מרכז השל לקיימות.