אין לנו יותר זמן ל

אין לנו יותר זמן ל"פיילוטים" סביבתיים!

כולנו מסכימים שעיריות צריכות ויכולות להוביל את המהפכה הסביבתית בישראל, כמו שהן עושות ברחבי העולם. אבל כדי לעודד את הערים ולחזק את יכולתן לעשות זאת, בעיקר אל מול הלחצים העצומים בתוכם הן פועלות כמו מצוקות התקציב, לחצי היזמים ודרישות הציבור, צריך לקבוע מדיניות מלמעלה, לתקצב אותה – ובעצם לחייב אותן לבצע מהלכים מסוימים.

כיום, גם אם נעשים צעדים נכונים מבחינה סביבתית, הרבה פעמים הם מוגדרים כ"פיילוט", ניסוי, או כהזדמנות "ללמוד את הנושא". כמו הדיון על "נתיב קארפול" בכביש החוף – נושא שמקובל ומוטמע בעולם כבר עשרות שנים, ואצלנו עדיין מהווה סיבה לויכוח ציבורי של בעד ונגד. או הוויכוח באיזו מידה מותר לעיריה להיות מעורבת, ואפילו לתקצב, תחבורה ציבורית בתחומה, דיון שאני מקווה שהוכרע בסוף השבוע האחרון, לפחות בגוש דן.

מזה למעלה מעשור אנחנו רואים יוזמות חדשניות, מקוריות, ידידותיות למשתמש, שמיועדות לקדם צעדים מעשיים בתחום הסביבה והאקלים ברשויות המקומיות. אזכיר כאן רק חלק, כמו "תג הסביבה" לניהול משאבי אנרגיה, מים ופסולת, ההכשרות של "שכונה 360", בתי ספר ירוקים, וכמובן הקמת ועדות הסביבה העירוניות.

אבל כל אלה עדיין נתפסים כיוזמות מוגבלות בהיקפן, תיאוריה ולא מעשה, שצריכות להוכיח את עצמן כלכלית ולהתכופף בפני הדברים החשובים באמת. הכוונה כמובן לבנייה מסיבית למגורים, ברוח "משבר הדיור", שמשאירה לימים טובים יותר נושאים כמו בניה ירוקה, דאגה להצללה ושבילי אופניים, תכנון תחבורה ציבורית אינטנסיבית, שמירה על שטחי טבע עירוני וקידום כלכלה מקומית.  

היזמים רוצים לבנות – ומהר. הרווח הכלכלי ברור ומוחשי. גם ראשי הערים רוצים לזרז את הבניה, כי הקדנציה קצרה והממשלה דוחקת. לעתים קרובות הם גם נרתעים מיוזמות מתקדמות מידי, שלא מתוקצבות בידי הממשלה, כמו בניית בתי ספר וגני ילדים ירוקים או יוזמות בתחום הפסולת והגינון הציבורי. הרי העיריה לא תקבל עידוד כלכלי מהמדינה אם תצליח לצמצם את כמויות הפסולת שעברו להטמנה, את השטחים הציבוריים המושקים או את הנסועה הפרטית בתחומה. 

אפילו מנוף כלכלי פוטנציאלי כמו תקציבי מפעל הפיס לרשויות המקומיות פוספס לחומש הקרוב. בשנה האחרונה הוסיף מפעל הפיס קריטריון חדש לפרויקטים שהוא מממן בעיריות: איכות הסביבה. לכאורה חדשות מצוינות. אך למעשה, מדובר בקריטריון שהוא בגדר רשות ולא חובה, שהשימוש בו נתון להחלטת ראש העיר, וחלוקת התקציב נקבעה כבר בתחילת הקדנציה למשך כל 5 השנים שלה, כך שההשפעה בפועל היא מזערית, אם בכלל.

וועידת האקלים ה-4 שהתקיימה השבוע הבליטה את הקונצנזוס שמאחד כיום מקבלי ההחלטות בממשלה, ארגוני סביבה ואנשי אקדמיה: משבר האקלים כבר כאן, ולנו אין זמן להמתין להפנמה של החשיבות בהתמודדות איתו. בקצב של היום, השינוי הדרוש בשטח ייקח עשרות שנים – ופשוט אין לנו את הזמן הזה. צריך כמה שיותר מהר לעבור למעשים, בעיקר כאלה שיש להם השפעה רחבה. אין לנו יותר זמן ל"פיילוטים" סביבתיים!

מה אפשר לעשות? הנה כמה דוגמאות.

1. קביעת מדיניות מחייבת, ששכונות חדשות לא יתוכננו בלי לתכנן מראש את הסדרי התחבורה הציבורית שיהיו בהן, ולא יאושרו (כולל היתרי בניה) מבלי שיאותר שטח ויובטח מקומו של מסוף התחבורה הציבורית הקרוב, כולל עמדת טעינה לאוטובוס חשמלי ומבנה שירותים ומנוחה לנהגים. למי שלא יודע, בדיוק הפרט הזה הוא אחד החסמים העיקריים שמעכבים את פיתוח התחבורה הציבורית בערים.

2. שינוי התקן – והתקצוב הממשלתי – של מבני חינוך חדשים כמו בתי ספר, גני ילדים, גגות ספורט, ומתנסי"ם – כך שיכלול גגות סולריים. יש גם להסיר את החסמים המעכבים עיריות מלהפוך את כל הגגות הציבוריים בעיר לסולריים ומניבים. בנוסף, אין לאשר מגרשי חניה ציבוריים חדשים שאין להם גג סולארי. העלות העודפת תקוזז באמצעות ההכנסה הפסיבית שייתן ייצור החשמל לעיריה או ליזמים.

3. המדינה צריכה לאכוף את מדיניות הפסולת שלה עצמה, ולחייב את העיריות ליישם אותה – למשל בנושא חוק האריזות (הפחים הכתומים) וחוק פסולת אלקטרונית. לא ייתכן שנושא כל כך בסיסי ובעל השלכות עצומות יהיה נתון להחלטה בכל עיר בנפרד, כשבכל מקום יש לוח זמנים אחר, וסנקציות שנקבעו בחוק לא ייושמו במשך שנים.

4. גגות סולאריים – לכולם ברור שיש פוטנציאל עצום להפקת חשמל נקי מהגגות שלנו. הכנסת האחרונה שעוד תפקדה, הצליחה להסיר את מרבית החסמים שעמדו בפני התקנת גגות סולריים בבתים פרטיים ובמבנים מסחריים. העיריות אפילו ויתרו על היטלי השבחה, שכמובן היו מחסלים את הפרויקט עוד לפני שנולד. אבל בבתים משותפים עדיין מתחייבת הסכמה של 100% מהדיירים להתקנת גג סולרי. הרי אפילו בתמ"א 38 כבר ביטלו את  החובה הזאת. נקודה לטיפול הח"כים החדשים..

אני מאמין שעל המדינה והשלטון המקומי לגבש יחד תכנית פעולה ברורה, ישימה, מתוקצבת ומחייבת, שתקפיץ בתוך העשור הקרוב את המציאות הסביבתית בערים – ובמדינה כולה. רק כך נוכל להגיע לקפיצת המדרגה הסביבתית בישראל, שתפחית את פליטות גזי החממה וזיהום האוויר, תקטין את כמויות הפסולת – ותתרום לאיזון תקציבי העיריות.

* הדברים נאמרו במושב "מחליפים אזור אקלים" במסגרת ועידת האקלים הישראלית ה-4

נאור ירושלמי

סגן ראש עיריית נס ציונה ומחזיק תיק סביבה וקיימות. מייסד מיזם "הצווארון הירוק" ויועץ בנושא קשרי ציבור וסביבה. בעבר - מנכ"ל חיים וסביבה - ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, דובר המשרד לאיכות הסביבה ואוניברסיטת תל-אביב, ומנהל מחלקת ההסברה של שגרירות ישראל בוושינגטון. בעל תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א ובוגר תכנית העמיתים של מרכז השל לקיימות.