תובנות לחברה מקיימת מקפיטליזם הארד-קור, או מה ניתן ללמוד ממשחקים...

תובנות לחברה מקיימת מקפיטליזם הארד-קור, או מה ניתן ללמוד ממשחקים...

מה דרוש כדי לבנות חברה יותר הוגנת ויותר מקיימת? הרבה יגידו שהתשובה טמונה בעולם הכלכלה, ובמנגנון של השוק, שמצד אחד, מייצר הרבה ערך (תעסוקה, מוצרים) אך מאידך, גם מייצר הרבה עיוותים, פערים, וחוסר צדק. פיטר בארנס, בספרו (הלא חדש) "קפיטליזם 3.0," מביא את שתי הדוגמאות להלן, שהפילו אצלי כמה אסימונים. שתיהן לקוחות מעולם המשחקים, ושתיהן עוזרות לנו לנסח שאלה אחרת, חדשה, שאולי תסייע לנו לצאת מהמלכוד של ימין-שמאל, חופש מול שוויון, בכל הקשור לשוק ולכלכלה.

דוגמה א' - האם אפשר להעלות על הדעת משחק יותר ניאו-ליברלי וקפיטליסטי מאשר "מונופול" הישן והמוכר? כל מטרתו הוא לייצר ריכוזי כוח בעולם הנדל"ן, להתעשר מהרנטות, לקנות עוד ועוד נכסים, ואם על הדרך אפשר גם לרושש את היריבים – מה טוב. מה שאומרים כפרודיה וכביקורת על החיים הקפיטליסטים הוא כלל מוסכם במונופול: מי שמסיים עם הכי הרבה, מנצח.

לכן מעניין לגלות שיש שם מרכיב רדיקלי שכמעט ולא שמים לב אליו: בכל סבב, כל שחקן, עשיריים כעניים, מקבלים 200 ₪. זוכרים? יש לציין: זה לא שכר תמורת עבודה, זאת לא מתנה בחסד, זאת הכנסה אוניברסלית בסיסית מובטחת (UBI – universal basic income). בלי הדבר הזה – מנגנון תיקון ששומר את כולם במשחק – המשחק הקפיטליסטי הזה היה קורס (ולא מחזיק 3,4,5 שעות מעצבנות...). כלומר, תשלום אחיד ותדיר לכל שחקן (אזרח) הוא מרכיב חיוני בקיום המשחק, ששומר על העניין הכללי והיכולת הצלחה (או לפחות ההישרדות) של כל שחקן. לכן הוא גם טוב לחזקים ועשירים במשחק, כי גם הם רוצים להמשיך לשחק, ולהתעשר...

דוגמה ב' - הדוגמה השנייה באה מעולם הספורט המקצועי האמריקאי. קצת רקע: הליגות המקצועיות של כדורסל ושל כדורגל אמריקאי בנויות על שחקנים שרובם ככולם עלו דרך הקולג'ים ואוניברסיטאות, שגם הם מאורגנים בליגות ברחבי היבשת (שניזונים משחקני תיכונים...). איך קבוצות מקצועיות בערים שונות מקבלות את השחקנים שלהם? יש מנגנון ארצי שנקרא "the draft" – שיטת הגיוס. יש שיטת דירוג שמדרגת את השחקנים לפי יכולות ורמת כישרון, ויש סדר בחירה לקבוצות. איך הסדר הזה נקבע? כפי שאפשר לדמיין, התפתחה בירוקרטיה שלמה, עם כללים מסובכים, אבל הכלל פשוט: הקבוצות החלשות ביותר, שהפסידו הכי הרבה בעונה הקודמת – בוחרות ראשון. כלומר, יש להן את הזכות לקבל את השחקנים המוכשרים ביותר.

למה השיטה הזאת, שמטיבה עם החלשים, טובה לכולם? למה החזקים מסכימים לזה בכלל? זה לא רק כי החזקים חושבים שאף על פי שכעת ידם על העליונה, פעם הם יהיו למטה, ואז ירצו את היתרון היחסי. לא – הם יודעים שרק כך אפשר לקיים את המשחק. שזה מוסיף עניין חיוני לספורט. שאוהדים, מעבר לזה שהם רוצים לראות את הקבוצה שלהם מנצחת, הם רוצים לראות משחקים טובים. בספורט, פערים גדולים מדי, או פערים שמונצחים לאורך זמן – הורסים את רוח המשחק. זה לא יהיה מעניין.

אז אני שואל – למה מה שנכון לגבי משחקים, לא יכול להיות נכון גם לגבי החיים? שאם קשה, או לא מוסכם, שנעצב את החברה כדי שתהיה מקיימת או הוגנת, שלפחות נבנה אותה כדי שתהיה מעניינת לכולם לאורך זמן? מנגנוני תיקון מובנים כאלה, שמסייעים לחלשים, ששומרים את כולם במשחק, עם היכולת להמשיך לשחק, לא פוגעים ב"חופש" או ב"יעילות השוק", אלא מגבירים תחרותיות, עניין, והיכולת של כולנו לשחק וליהנות במשחק הזה המכונה "חיים."

ג'רמי בנשטיין

חבר צוות וממיסדי מרכז השל, מנחה תכנית העמיתים, מרכז ניהול ידע ופרויקט שיח

גם מרצה בנושא אתיקה סביבתית ומרכז את הסמינר המחקרי של התכנית הבינלאומית לתואר שני בלימודי סביבה בבי"ס פורטר של אוני' ת"א.

מתעניין בכל הקשור לחיבור בין סביבה, חברה, ערכים, ורוח.