7 מושגי קיימות לשבועות

7 מושגי קיימות לשבועות

אורלי רונן

המעבדה לחדשנות וקיימות עירונית

בית ספר פורטר, אוניברסיטת תל אביב

 

בהשראת חג השבועות, שכמו כל חגי ישראל, מפגיש בין האדם, אמונתו ואלוהיו והעולם הבריאה, אני מזמינה אתכם לעיין יחד ב - 7 מחשבות ברוח הקיימות, התבוננויות שונות על האדם והסביבה,  סביב הבנה בסיסית משותפת, שאנחנו חלק ממארג החיים המורכב. הדברים שהבאתי הם פרי של דיונים ושיחות במהלך 10 השנים האחרונות במרכז השל, חלקם נכתבו, חלקם הוצגו וחלקם אף פורסמו במסגרות שונות. שותפים אם כן לדברים, חברי לצוות: ליה אטינגר, דיויד דוניץ, אילון שוורץ, וג'רמי בנשטיין, יחד עם רבים אחרים שלוקחים חלק בגיבוש שיח הקיימות.

 

  1. קיימות (sustainability) 

קיימות היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור.

לפני מאתים שנה, בתחילת המהפכה התעשייתית, מוצרי הצריכה היו במחסור ואילו הטבע היה שופע. ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית האדירה שחלה מאז הפכה את היוצרות. כיום אנו חיים בעידן של עודף עצום של מוצרי צריכה ואילו הטבע הולך ונעלם. האתגר הכלכלי הפסיק להיות כיצד לייצר מספיק דברים לאנשים וכעת האתגר הוא כיצד לשכנע אותם לקנות את כל מה שמייצרים. והייצור הזה אינו נטול מחירים. בעוד כולנו שמחים לקנות מוצרים בזול, הרי אנו על פי רוב עיוורים למחיר היקר לבריאות האדם והסביבה של תהליך היצור הזול ולשכר הרעב של רבים מפועלי הייצור.

 תפיסת הקיימות אומרת שהאתגר כיום צריך להיות כיצד לייצר את מה שבאמת נמצא במחסור. ואין מדובר רק בשיקום הטבע - שיקום המערכות האקולוגיות תומכות החיים של כדור הארץ. אלא גם ביצירת סביבות חינוכיות משמעותיות ונטולות אלימות, מערכת בריאות המשקיעה במניעה והדרכה לא פחות משהיא משקיעה בטיפול וריפוי, ערים תוססות בקנה מידה אנושי, מזון המעיד על עונות השנה, אורחות חיים המאפשרים לאדם ליצור ולהתבטא במקום לצנוח על הכורסה מול הטלוויזיה לאחר עוד יום עבודה לצרכי פרנסה בלבד, ופנאי לבלות עם הילדים.

 תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת.  פול הוקן, אחד מהוגי הקיימות המובילים, חקר את תנועת הקיימות, במשך כחצי עשור, הסתובב בעולם וראיין מאות אנשים העוסקים בפעילויות שונות ומגוונות  שמחברות בין תיקון סביבתי, חברתי וכלכלי. מתוך המסע הוא מתאר את התנועה כך:

"זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שתנועה חברתית גדולה אינה הופכת יחדיו ל"איזם" נוסף. החומר המחבר הוא רעיונות ולא אידיאולוגיות. התרומה הגדולה של תנועה נטולת שם זו הוא העדרו של "רעיון גדול"; במקומו היא מציעה אלפי רעיונות קטנים, שימושיים ומאוד פרקטיים. במקום "איזמים" ישנם תהליכים, דאגות וחמלה. התנועה מדגימה פן של האנושות שהוא נדיב, גמיש ומהדהד...היא תנועה שצומחת מלמטה בלתי אלימה, אין לה צבאות, מסוקים או פצצות. אין לה "בעל חוליות" כריזמטי ממין זכר כמנהיג. התנועה אינה מסכימה על כל דבר אך היא חולקת סדרה של הבנות עקרוניות לגבי כדור הארץ, אופן פעולתו והצורך החיוני בהוגנות והגינות עבור כל האנשים החולקים את המערכות מעניקות ומתחזקות החיים של כדור הארץ."

 

2 – פליאה

"האדם לא יכחד מחוסר ידע, אלא מחוסר הערכה.."

  1. י. השל

מרכז השל, הארגון אליו אני משתייכת ואף עזרתי להקים, נקרא על שם הרב אברהם יהושוע השל. החלטה שיווקית איומה, כיוון שבדרך כלל חושבים שאילו ראשי תיבות לא ברורים ואף אחד לא מכיר אותו, ולא הוא לא תרם לנו מאום, חוץ מהשראה. השל, היה אחד מהוגי הדעות היהודים המובילים בארצות הברית, רב קונסרבטיבי, שחשב, כתב ועסק רבות בדרך שבה האדם מתנהל ביחס לעולם בו הוא חי, על הבעיות החברתיות, אי השיוויון, המלחמות והפגיעה בסביבה. אחד המושגים המרכזיים בהם עסק ואף הפך לחלק מהותי מהגותו הוא מושג ה- פליאה

הקשר שלנו עם העולם אינו מבוסס בהכרח על הבנת המערכות, על השליטה ביקום ובטח לא על היכולת לשנות אותן ולעצב את הסביבה לנוחותנו, להפך, הנכס הגדול ביותר שלנו כבני אדם, היא ההערכה לפלא של העולם בו אנו חיים. השל קרא להערכה זו "פליאה/השתוממות קיצונית" radical -  ,amazement הזכות להשתאות, מחילופי העונות, מהפרי שמבשיל ומטעמו, מתינוק שנולד, משקיעה וזריחה, מנדידת הציפורים, מהוד המדבר, ועוצמת הסערה. 

"..עבור הנביאים פליאה היא צורת חשיבה, היא אינה מגיעה לקיצה כשהידע מושג, הפליאה היא יחס שלכולם אינו חדל, אין תשובה בעולם להשתוממותי הקיצונית של האדם."

 

3 – קואובוי בספינת חלל

אנחנו חיים כמו קאובוי ללא גבולות בתוך ספינת חלל ללא צינורות...

ק. בלדינג

מטפורה פופולרית לדרך שבה אנחנו מתנהלים על פני הכדור.

בקיץ 2012 התקיימה בריו דה ז'נירו וועידת ריון+20, הוועידה הרביעית שהתכנסה מאז שהחלה לעלות לתודעה העולמית, התחושה שמשהו לא "תקין" בדרך בה אנחנו מנהלים את עצמנו בתוך העולם הסובב אותנו. במושב הפתיחה הוצג הסרטון (מבית מכון IGBP) "ברוכים הבאים לעידן האדם -  - Welcome to the Anthropocene העידן שלנו, התקופה בה האדם משפיע על הסביבה בצורה כל כך משמעותית עד שאפילו דפוסי האקלים משתנים.  העולם עובר שינוי עמוק, לא כוחות טבע אדירים מחוללים את השינוי אלא אנחנו, הכמות שלנו והפעילויות שאנחנו מבצעים.  שינויים אילו, התחילו כבר לפני יותר ממאתיים שנה, במהפכה התעשייתית,  אך כיום אנו נמצאים בעיצומו של התהליך, בתקופת "ההאצה הגדולה" שהחלה בסביבות שנות החמישים.  הגרפים הבאים מתארים את השינויים במגוון תחומים, אך ברור שהמגמה זהה.  זיהוי המגמות הללו גרמו לכלכלן קנת בולדינג (,(The Economics of the Coming Spaceship Earth,1966 לתאר את הצמיחה המואצת הזו כהתנהלות של "בוקרים (קאובוי) בספינת חלל". בולדינג מתאר את התפיסה הכלכלית הרווחת ככזו של בוקרים, שחיים באמונה שהמרחבים והמשאבים הם אינסופיים אל מול המציאות שבה העולם הוא למעשה מעין ספינת חלל, ללא צינורות שמביאים משאבים או מרוקנים פסולות:  " הכלכלה הסגורה של העתיד היא כלכלת אנשי חלל, בה העולם הוא ספינת חלל בודדה, עם מצאי מוגבל של משאבים.... ולכן חייב האדם למצוא את מקומו כחלק מהכלכלה המחזורית של הטבע".

 

4 – טביעת הרגל האקולוגית

כמה אנשים שוכבים ערים בלילה ומהרהרים "איזה חלק מכדור הארץ מוקדש לתמיכה באורח החיים שאני מקיים?" זוהי בדיוק השאלה שהטרידה את שני החוקרים מקנדה שפיתחו את המדד המכונה טביעת הרגל האקולוגית – ecological footprint.

המדד בוחן את כמות השטח הנדרשת כדי לספק את צרכיו של אדם או צרכיה של קהילה. לדוגמה, אדם "צורך" שטח עבור גידול המזון שהוא אוכל, עבור מגורים, עבור אספקת אנרגיה ועבור טיפול בפסולת שהוא מייצר. מרבית שטחים אלה מצויים מחוץ לאזור המחייה הטבעי של האדם המודרני, שהרי רובנו לא מגדלים את מזוננו בעצמנו. חלק מהשטחים הללו גדלים והולכים: אזורים לאגירת פסולת, שטחי כריית מחצבים, שטחים לייצור אנרגיה ועוד.

המדד משמש כ"מצלמה אקולוגית". הוא מצלם מצב נתון, בטכנולוגיות הקיימות ובאורחות החיים המקובלות: זהו השטח הנצרך. התוצאה היא מדאיגה ביותר: כבר כיום העולם כולו נמצא במחסור. אנחנו משתמשים במשאבים המתחדשים של כדור הארץ בקצב שעולה על קצב התחדשותם. כל שנה האנושות משתמשת במה שלוקח לטבע לייצר כמעט שנה ושלושה חודשים. במלים אחרות, אנחנו חיים על חשבון הדורות הבאים.

טביעת הרגל הממוצעת של תושבי ישראל עומדת כיום על 44 דונמים גלובליים (דונם גלובלי הוא יחידת שטח לאדם המאפשרת השוואה בין מדינות בתיקון למידת היצרנות השונה של אדמות ברחבי העולם: אדמה חקלאית פוריה תורמת יותר למדד משטח מרעה דל). שטח זה הוא בערך פי 7 מהשטח העומד לרשותנו בתחומי המדינה. אם מחלקים את סך השטח הפורה של העולם במספר תושבי העולם, השטח הזמין לכל אחד ואחת מאיתנו הוא רק 19 דונמים גלובליים. אילו כלל תושבי העולם היו מקיימים את אורך החיים המקובל עלינו היו דרושים לשם כך כשלושה "כדורי ארץ". פירוש הדבר שהתרומה שלנו להרס המערכות תומכות החיים של כדור הארץ גדולה בהרבה מתרומתם של רוב האנשים החיים בעולם, ואנו חיים לא רק על חשבון הדורות הבאים אלא גם על חשבון רבים מבין הדור הנוכחי (אטינגר, מרכז השל, 2006).

 

5 – המאה האורבנית

משנת 2008 חיים יותר אנשים בערים מאשר מחוץ לערים, זוהי נקודת מפנה אנושית, מחברה שהחלה את דרכה בכפר ובמדבר, לחברה שמתגוררת בישובים עירוניים. הערים תופסות אמנם רק 2% משטח כדור הארץ, אך למעלה מ-70% מהפעילות הכלכלית במדינות מתפחות ויותר מ-%85 מהפעילות במדינות מפותחות, מתבצעת בסקטור העירוני. רוב רובה של פעילות זו מתבטאת בצריכת משאבים והפקת אנרגיה ואכן יותר מ-85% מפליטות גזי החממה מגיעים מהערים. 

חיימי לרנר, ראש העיר, של קוריטיבה בברזיל, מחלוצי המהפכה הירוקה בעיר, אמר שהעיר היא לא הבעייה אלא הפתרון. קוריטיבה הפכה בהנהגתו למכה סביבתית, בהיבטים של תחבורה, שיתוף ציבור, פסולת ושטחים פתוחים. לרנר אינו לבד, הערים הרימו את דגל הקיימות,  ולא רק במדינות המפותחות, אלא גם במדינות מתפתחות. משבילי אופניים בבוגוטה, דרך חקלאות עירונית בקראקס ופרויקטים של בנייה ירוקה נרחבת בסין. 

היום, הערים שלנו מאוד תאוותניות, הן בולעות משאבים, מיצרות עבורנו שירותים ואיכות חיים ופולטות אין סוף פסולות וזבל. לונדון למשל צורכת בשנה כמיליון וחצי טון מזון, 40 מיליון טון חמצן, 20 מיליון טון דלק, 2 מיליון טון פלסטיק ועץ. בצד השני של הצינור, לונדון פולטת חזרה לסביבה; 60 מיליון טון פחמן דו חמצני, מעל ל-7 מיליון טון של שפכים וקרוב ל-20 מיליון טון פסולת מכל הסוגים.  אתגר הערים המקיימות הוא לפתח סביבות חיים, חיוניות, נגישות ויצרניות. מקומות שבהן אנשים יכולים לחיות את כל מהלך חייהם, יכולים להתנייד בקלות ובנוחות, בלי להיות תלויים בשריפת דלקים על כל פעולה, על פי חיימי לרנר:

על שלושה דברים עומדת הקיימות המקומית:

  • הפרדת אשפה

  • צמצום השימוש ברכב פרטי

  • ומגורים קרובים למקום התעסוקה

 

6-  NIMBY IMBY

ראשית, המושג המקורי – NIMY –  NOT IN MY BACK YARD

"תבנו מה שאתם רוצים, אבל לא אצלי, לא בחצר האחרית שלי! הסתכלות ביקורתית על מאבקים סביבתיים מקומיים שנלחמים להוציא את המפגע מתחומם, לא משנה לאן. חלק גדול מהמאבקים המקומיים נוגע לשאלות של תעשייה, תשתיות, כרייה וחציבה, שפוגעים באופן ישיר באיכות חייהם של התושבים הסמוכים. בתחילת הדרך, הסתיימו מאבקים רבים בכך שאכן העתיקו את המפגע למקום אחר, חלש יותר, מרוחק יותר, נידח יותר. גישה ביקורתית זו סללה את הדרך להתפתחות תודעת הצדק הסביבתי, חיבור של צדק עם נושאים סביבתיים וההכרה שחלוקת הנטל אינה שוויונית. השכבות החולשות סובלות הרבה יותר מהשחיקה בהון הטבעי ובהון החברתית (ראו לעיל כלכלה מקיימת). הדבר נובע משני תהליכים מרכזיים. האחד, ישנה העדפה של רשויות למקם מפגעים סביבתיים רבים ליד מקומות מגורים של  אוכלוסיות מוחלשות המתקשות להתנגד. השני, הפיתוח כיום מנשל אוכלוסיות מוחלשות מהנגישות שהיתה להן למשאבי הטבע ולרשתות בטחון חברתיות. בדפוס הפיתוח הקיים פעמים רבות מדי האינטרס של הפרט החזק מזוהה עם האינטרס של החברה כולה. כך לדוגמה, מעודדים מפעל של יצרן מקומי כגורם מייצר תעסוקה, גם כאשר המפעל מזהם, פוגע בסביבה המקומית ובבריאות התושבים ולעתים קרובות לאחר מכן, גם עובר משיקולי רווח פרטיים למקום בו ניתן להעסיק פועלים בתנאים מינימליים עוד יותר.

מ – NIMBY ל – IMBY

ולכן כל פיתוח מקיים צריך לבחון את התרומה האמיתית לרווחת הכלל. לא להרחיק את המפגע אלא לפתח דרכים חדשות להנות מהתועלות בלי להינזק מההשפעות הנלוות – כן אצלי בבית אבל כנכס ומשאב ולא כמפגע וסכנה.  

 

7-  קטן זה יפה

"קטן זה יפה..... האדם הוא קטן ולכן קטן זה יפה.." 

א. פ. שומאכר

ולסיום, התבוננות על קנה המידה ומקומנו הצנוע בעולם. 

ממגדל בבל דרך הפירמידות ועד הקתדרלות והערים המודרניות של קובזייה, האדם המתכנן והבונה, שואף לגול ועוצמה: להגיע לשמים, ל"כסות בבטון ומלט", לכבוש את המרחב ולזפתו. אל מול גישה זו של פיתוח וצמיחה, הציע הכלכלן הבריטי; א. פ. שומאכר – תזה אחרת, שאינה דוגלת בגודל אלא בהתאמה, וגורסת שפיתוח צריך להיות קטן ומותאם לגודל האדם. 

שומאכר שאב את השראתו מהפילוסופיה הבודהיסטית ויצא  נגד הרעיון הרווח של "גדול זה אדיר", מצד אחד ומידור של המציאות מצד שני. האדם הוא חלק מהמערכת והמערכת מורכבת ביותר ומעוררת הערכה.

"תפקידנו הוא להוביל לראייה שמתבוננת בעולם ורואה שהוא אחד"..

 ההתפתחות התחבורתית והטכנולוגית במאה שנים האחרונות, מאפשרת לחברה האנושית, לייצר יותר, להעביר יותר ולהתפרס יותר מאשר אי פעם. הכלכלה הפכה לציר הפיתוח המרכזי, דרכה מעריכות מדינות יחסים עם מדינות אחרונת, אנשים מעריכים את מידת האושר שלהם והחברה מעריכה הצלחה.  שומאכר, מבקש להציב חלופה לסיחרור המתפתח, חלופה שהיא צנועה , קטנה ומקומית. דבריו מצאו אזנים קשובות ובמהלך שלושים השנים האחרונות, במקביל למגמות הגלובליזציה המואצת, מתפתחת תנועה הפוכה, שמבקשת לחזק ולהישען על המקומי.  מתוך גישה זו התפתחה למשל תנועת "ערי המעבר", שפועלת כבר במאות ערים ועיירות ברחבי העולם, בעיקר באנגליה. קבוצות "ערי המעבר", מייצרות מודל של כלכלה מקומית ועצמאית מדלקים שנשענת על היכולות המקומיות בתעשייה וחקלאות ובעיקר על היכולות החברתיות של הקהילה. 

שומאכר, בא להציע חלופה לגישה הכלכלית הרווחת ואף לפעול לקדם אותה, הוא אינו ייחודי בקרב אנשי השינוי הרואים חובה לא רק לכוון אלא גם לפעול באופן אישי לחולל את התפנית, ולסיום העיון המחשבתי בקיימות, באה ללא ספק, הקריאה לפעולה, או במילים של דיויד אור (פרופסור לחינוך וקיימות ממכללת אוברלין במישיגן):

"תקווה היא פועל עם שרוולים מופשלים.."