משבר המזון במבט אישי
קובי רובין
שעת צהריים. אמא שלי היתה בטח צריכה לשבור את הראש איך להאכיל ארבעה ילדים לא שבעים. זו היתה כמות אוכל שהיום היא לא מובנת לנו. אז באותם ימים של הסובסידיות אימי בישלה הרבה, כמויות אדירות למראה, ממה שהיה זול. הכמות חיפתה על האיכות.
סיר עצום של מקרונים. היון קוראים להם "פסטה", והמילה מקרוני קצת נכחדה מאז התקופה הקשה של ימי האינפלציה הדוהרת".
בקיצור מקרונים. הסוג - לא משנה, עדיף קשתות צינור דו סנטימטרי, מעוגל וחלול, הכמות - הרבה, ושליש קופסת רסק עגבניות.
מתחילים לערבב את הרסק. כמה מים בסיר? כמה שיותר. מערבבים עם שתי כפות שמן אבל חשוב שנרגיש את הרסק, כי זה הטעם.
לא מרגישים? מוסיפים מלח. מלח הוא מעשיר המזון הראשון במעלה. שני פילפלים ירוקים מסוג "אש אש מדורה" שאימי הייתה חורצת כדי שלא נפספס שום טיפה של בערה. פלפל שחור לרוב, עד כדי שיכבה דקה מלמעלה שאין לה לאן להיספג. נפגוש אותו בצלחת ונתעטש ממנו אחר כך. כל זה מערבבים על אש גבוהה, שתי כפות גדושות לעייפה אבקת מרק עוף ויטה, עוד מעשיר טעם ידוע ולא בריא בעליל. שופכים "מקרונים" פנימה. כמה? כמה שיותר "ברור"!
ואז נותנים את זה לילדים הרעבים שיאכלו עד שייחנקו משובע, ושישתקו כבר עד היום אני לא אוהב להזמין מרק במסעדות עצם הידיעה שאוכלים רק צלחת אחת מזעזעת אותי . אני הייתי אוכל לפחות חמש צלחות.
רק לפני שנה גיליתי שהשם של המרק שאימי הכינה לנו הוא "מקרונה פאלסה" מלשון false
אימא שלי נתנה לו שם קצת אחר "מקרונה דל ויטה" - מקרונים של החיים.
זאת התמונה שעולה לי כשאני חושב על משבר המזון. משבר המזון הוא לא רק מונח, והוא לא חייב להיות רעב כמו שאנחנו מכירים באפריקה. משבר המזון זה גם לאכול סיר של מקרוני זול כל יום, כל היום, כי אין כסף לדברים אחרים. וזה לא לדעת מה תאכל מחר. ואולי כדי לחוש את משבר המזון צריך להיות בתוכו.