לא שמעתי, לא ראיתי, לא בא לי?!
רשמים מועידת האו"ם בבאלי בנושא משבר האקלים
גיל יעקב, מנכ"ל מגמה ירוקה
ועידת האו"ם שנערכה בחודש שעבר בבאלי היתה תזכורת לכמה עובדות פשוטות: כל מנהיגי העולם כבר שמעו שיש משבר אקלים, רובם כבר רואים וחווים את תוצאותיו המאיימות, אבל למובילי העולם לא בהכרח מתאים כרגע לעשות משהו ממשי בנדון...
מנהיגי מדינות העולם הגיעו להסכמה בחודש שעבר על מפת דרכים להסכם בינ"ל שיחליף את פרוטוקול קיוטו, ויחייב את כלל מדינות העולם להפחית פליטות של גזי חממה. ההסכם ייחתם בוועידת קופנהגן ב-2009 וייכנס לתוקף מחייב החל משנת 2012.
בדברי ימיו של העולם היו מעט מאוד סוגיות שזכו לקונסנסזוס מקיף עמוק כל כך כמו משבר האקלים. כיום שוררת הכרה רחבה ביותר, שקיבלה חיזוק משמעותי בוועידת האו"ם בבאלי, שהתנהלותו של המין האנושי בעשורים האחרונים מוליכה אותנו למשבר חריף, בסדר גודל שקשה לתפוס. לפי מדעני האו"ם, למשבר הזה יהיו, וכבר ישנן, השלכות חמורות על חיינו. עליית מפלס הים, שינוי דפוסים אקלימיים שהיו קיימים מאות בשנים, התפשטות המדבריות ותופעות צפויות ובלתי צפויות אחרות עלולות לערער את חיינו בכדור הארץ כפי שאנו מכירים אותם כיום. מדענים מזהירים מהצפות, מיותר שטפונות וסופות ענק דוגמת סופת ההוריקן קתרינה שעלתה בעשרות קורבנות, מאיום על אספקת מזון ומים למאות מיליוני בני אדם, ואפילו, חלילה, מהעתקת אוכלוסיות שלמות בזמן קצר והגירה המונית.
אבל, הכרה עולמית לחוד ומעשים לחוד. ועידת האו"ם בבאלי עמדה בסימן של מתח ותחרות בין המעצמות - ארה"ב ורוסיה, האיחוד האירופי וסין, על הובלת הכלכלה העולמית בטווח הקצר, ועל מגמות הפיתוח בעשורים הקרובים.
בעוד ארה"ב ורוסיה הפכינו בדיונים עמדה נוקשה וניסו להסיר מעצמן מחויבויות עתידית קונקרטיות לפעולה, מדינות רבות, בצד ארגונים אזרחיים מכל העולם, חתרו להשגת הסכמה, מחו והפעילו לחץ ציבורי על המדינות המתועשות, ובראשן ארה"ב, לקחת אחריות ולחתום על מפת דרכים מחייבת להמשך.
בתוך 190 המדינות שנכחו בדיונים, בלטו כמה קבוצות של מדינות שהתאגדו כדי לקדם מטרות משותפות.
האיחוד האירופי, למשל, הוביל קו בלתי מתפשר שצידד בקביעת יעדים לצמצום מסיבי של פליטת גזי חממה בשנים הקרובות. עם זאת, באותה נשימה, ניסו מדינות האיחוד לחסום את הדרך בפני מדינות מתפתחות לקבל סיוע משמעותי למה שמכונה "העברת טכנולוגיה" - העברת משאבים וידע להטמעת טכנולוגיות סביבתיות לפיתוח בר קיימא מן העולם המפותח אליהן. 77 מדינות מתפתחות חברו לסין וניסו לקדם מחויבות עולמית להעברת ידע וטכנולוגיה מהמדינות המפותחות. בכך ייצגו האחרונות לכאורה את "מחנה הטובים". ואולם, גם המדינות המתפתחות לא היו נקיות מאינטרסים ומעמדות מזיקות: בזמן שמדינות אלה העלו דרישות מחמירות מהמדינות המפותחות בנושא קיצוץ הפליטות - הן ניסו במקביל לצמצם את המחויבות שתהיה להן עצמן בשנים הקרובות, שנים שבהן צפויים המשקים המתפתחים לצמוח בצורה משמעותית - ולא בהכרח תוך התחשבות בדורות הבאים. סין ובעלות בריתה היו דומיננטיות מאוד בהפעלת לחץ על ארה"ב לקבל על עצמה מחויבויות בינ"ל, ואין ספק שהדבר לא נבע רק מדאגה אידאליסטית לגורל העולם. גם התחרות של סין עם ארה"ב על הובלת הכלכלה העולמית שיחקה כאן תפקיד משמעותי.
ארה"ב הצטיירה כילד הרע המובהק של הוועידה. כמו בעבר, משכו אליהם האמריקאים בכל שלבי הדיונים אש, כדי שבסוף יוכלו לצאת המנצחים הגדולים, בתנאים שנוחים להם, ולקול תרועות מדינות העולם. לארה"ב חברו קנדה, רוסיה וערב הסעודית שלכולן אינטרסים בעלי משקל בתעשיות הנפט הגז והפחם, וכולן מונעות ע"י כוחות כלכליים כבירים, שעדיין לא ברור כיצד ניתן יהיה למתן אותם בשנים הבאות.
קואליציית מדינות מעניינת ואקזוטית למדי שנוצרה בדיונים היתה קבוצת מדינות של איים טרופיים השרויות בסכנה ממשית בשל עליית מפלס הים הצפויה. עבור מדינות אלו, עלייה של אפילו מעלה אחת בטמפטורה העולמית הממוצעת עלולה להיות מכה אנושה ולאיים על עצם קיומן. הללו הציגו חזית נוקשה ודרשו מכל מדינות העולם להתחייב להפחתות משמעותיות בפליטות גזי חממה תוך פרק זמן קצר. שיחה קצרה עם נציג מדינת טובאלו, המונה כ-10,000 תושבים, הבהירה עד כמה קיומית עבורם המלחמה על הבית - טובאלו פשוט לא תהיה קיימת עוד כמה שנים אם העולם ידבוק במדיניות של "עסקים כרגיל".
והיכן מקומה של ישראל בסיפור הזה?
בכל הדיונים על ההסכם העתידי, בחרה ישראל להוציא את עצמה מהמשחק ולא להשתתף בדיונים. התירוצים הרשמיים לא חסרו - פחד מביקורת של מדינות ערב, חשש מפגיעה ביחסים עם ואשינגטון, וכיוצא באלו. קל אולי לתרץ, אבל ברור לכל שמדינה שמקצה פחות מ 0.05% מתקציבה הלאומי לנושא הסביבה, לא באמת מתכוונת להתמודד ברצינות ולגבש מדיניות ופעולה אחראית בנושא.
משלחת הארגונים הסביבתיים
חוסר המעש של ישראל חמור במיוחד לאור ניתוח ממצאי מדעני האו"ם. על פי הממצאים, בעקבות התחממות הגלובאלית יעמוד אזור המזרח התיכון בפני סכנה מוחשית של ערעור היציבות הכלכלית והבטחונית. תופעות של מידבור מסיבי ושינוי משטר הגשמים עלולות ליצור מחסור חמור במים ולהחריף מתיחויות אזוריות. בנוסף, האזור עשוי להפוך יעד להגירה המונית של פליטי רעב וקרקע, החל בדלתא המוצפת של הנילוס ועד אפריקה הרעבה בכלל (פליטי דרפור המתדפקים על שערי ישראל כיום הן רק סנונית מבשרת, טוענים מומחים רבים). וכל זאת בלי להזכיר את התלות של ישראל בקו החוף שלה בתשתיות קיימות ומגורים. לכן, לישראל יכולה וצריכה להיות אמירה משמעותית לגבי משבר האקלים ברמה העולמית, ואולי אפילו אמירה משפיעה מול ארה"ב, בעלת האינטרסים הראשית במזה"ת. מי יודע, אולי דווקא המצב וההכרח לפעול במשותף מספק מניע להיערכות אזורית על בסיס של הסכמה ושלום?
בצד האיום, ישנה כאן גם הזדמנות חשובה לכלכלה הישראלית. כיום, שמה של ישראל נקשר לפיתוח טכנולוגי חלוצי של אנרגיה סולרית (במיוחד דודי שמש) ופיתוחים לחיסכון במים בחקלאות. ההתקדמות המועטה בישראל בתחומים אלה כיום, לעומת ההשקעה המוגברת בעולם, תוביל לבריחת מוחות וידע לחו"ל ולאובדן היתרון היחסי של ישראל. האם נשכיל לקפוץ על העגלה ברגע האחרון ולשמש דוגמה למדינות העולם בתחום הפיתוח והיישום הסביבתי? לפי התנהלות המדינה, ומשרד התשתיות בפרט, המקדם הקמת תחנת כח פחמית על חשבון פיתוח טכנולוגיות סביבתיות לחסכון באנרגיה ואנרגיות מתחדשות, אנחנו רחוקים מלהיות אור לגויים, גם במובן הסולארי של המילה.
המסר החשוב והמעודד בבאלי, הגיע דווקא מהזירה המקומית. הציווי השגור בקרב פעילי סביבה - "חשוב גלובלית ופעל מקומית" - קיבל משמעות חיה בכינוסי צללים שערך ארגון ICLEI. הארגון מאגד למעלה מ-800 ערים ברחבי העולם, שכבר התחייבו להפחתת פליטןות בתחומיה ואף החלו לפעול ממש. בזה אחר זו עלו ראשי ערים מכל העולם להציג בגאווה מעל הבמה העולמית פרויקטים מעשיים, בשטח, שמביאים להפחתת פליטות. זאת, באופן שלא סותר פיתוח כלכלי מושכל המתחשב בדורות הבאים. מאחורי המילים הגרנדיוזיות האלו עומדות יוזמות ופעולות מרשימות ביותר להפחתת צריכת חשמל ברמה המקומית, ובמיוחד במוסדות ציבור ועסקים, בפרויקטים של תחבורה ציבורית יעילה, בעידוד שימוש בתחבורה אלטרנטיבית כגון אופניים, בהשקעה בהפקת חשמל מאנרגיית רוח ושמש, בהחדרת בנייה ירוקה למערכות התכנון והבנייה העירוניות, בטיפול חכם בפסולת עירונית ועוד ועוד.
בסיום הוועידה אף חתמו ראשי ערים מכל העולם על התחייבות שאפתנית להפחתת פליטות בשיעורים של 60-80% עד שנת 2050 מתחת לרמות של 2000, וביקשו להיות צד בהסכמים בינ"ל עתידיים ולייצר אמנה מחייבת משלהם שתקבל מעמד באו"ם.
אין ספק שהמסר של עשייה עירונית מקומית מהדהד בעולם בחוזקה ומאפשר לשמור על רוח אופטימית בהמשך.
בהקשר זה, לפעילי התנועה הסביבתית בישראל ולכלל אזרחי המדינה יש אתגר לא פשוט השנה - האם נצליח למקם את הנושא הסביבתי בראש סדר העדיפויות בבחירות המקומיות הקרבות בערים, ואם כן - איך נעשה זאת?
ולסיום, משאלת לב קטנה, ואולי נבואה - החל מהשנה הקרובה כותרת המאמר הזה כבר לא תהיה יותר רלוונטית. שנה אזרחית טובה.
תודה מיוחדת לקרן גולדמן שאיפשרה את נסיעת משלחת ארגוני הסביבה לועידת האו"ם בבאלי
