התקשורת ואירגוני הסביבה בישראל
הסיפור על שינוי הסיפור
מאת: שי גולוב, לשעבר מנכ"ל מגמה ירוקה וכיהן במשך שלוש שנים כדובר הארצי
של מגמה ירוקהעד לפני שלוש עד ארבע שנים הייתה ביקורת רבה בקרב ארגוני איכות הסביבה כלפי התקשורת. הביקורת התמקדה בנושא הבסיסי ביותר – נושא איכות הסביבה זכה לסיקור מועט. הייתה תחושה בקרב הארגונים שישנה דרישה שהולכת וגדלה בקרב הציבור, ומצב חמור בשטח שאיננו בא לידי ביטוי בסיקור התקשורתי. באותה תקופה מספר כתבי איכות הסביבה היה מועט. חלק גדול מהם סיקר במקביל לסביבה תחומים נוספים שהאפילו על סיקור הסביבה. מעבר לכך חשו חברי הארגונים שהמסרים והתכנים מוצגים בצורה שטחית, ופעמים רבות הציג אותם הסיקור התקשורתי בצורה מביכה, ויצר בציבור תדמית של אנשים הזויים שאינם מחוברים לסדר היום הציבורי. הטענה שנפוצה בקרב חלקים רבים של המגזר האזרחי "התקשורת לא מבינה אותנו", הייתה גם מנת חלקם של ארגוני הסביבה.
באותה נקודת זמן חל במקביל שינוי מהותי בקרב ארגוני הסביבה הארציים, שינוי שבא להתמודד עם התחושות הללו. במקרה או שלא, החלו הארגונים הארציים לרענן ולשדרג את מערך הדוברות. הדוברים בארגונים החלו בתהליך ארוך ומובנה שכלל חריש עמוק בכלי התקשורת השונים. נערכו אינספור פגישות עם עורכים, כתבים מתחומים משיקים כמו תחבורה וכלכלה ועוד. אך השינוי האמיתי התרחש בשינוי החשיבה שהביא המהלך. אנשי התקשורת של הארגונים התמודדו עם התחושה ש"התקשורת לא מבינה אותנו" בדרך הנכונה - במקום להמשיך לקטר ולנסות לשנות את התקשורת, הם בחרו ללכת עם התקשורת. הם התאימו את המסרים של הארגונים לתקשורת ולקהל הרחב.
השינוי הביא לתגובת שרשרת חיובית; הארגונים מצידם הפכו כל אחד בתחומו ליצירתי יותר. נושאים וסוגיות זכו ליחס מהיבטים נוספים וכיווני פעולה חדשניים. ניסוח המסרים המחודש הביא אל הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות את איכות הסביבה. וכך, ארגוני הסביבה, שהתמקמו להם בעבר אי שם בשולי הדיון הציבורי, החלו להתקדם לאט ובהתמדה אל עבר מרכז הדיון הציבורי.
כתבי איכות הסביבה מצידם עברו גם הם שינוי. מספר הכתבים הלך וגדל, ואלו התמקצעו ומעמדם במערכות השונות התחזק. כלי התקשורת המכבדים את עצמם החלו מקדישים משאבים הולכים וגדלים לסיקור התחום. כך החל להסתובב לו גלגל בו הכתבים התמקצעו, ועקב כך דרשו יותר מאנשי התקשורת של הארגונים. נפח הסיקור ועומקו גדל באופן משמעותי בזכות מעמדם של הכתבים, ובזכות התכנים המקצועיים יותר שהעבירו אנשי הארגונים.
אך כמו בכל סיפור, גם כאן צצה לה תופעת לוואי. נוצרה לה מערכת אשר העלתה את רף הכניסה לסיקור איכות הסביבה בעשרות מונים מבעבר. מערכי הדוברות של הארגונים ביססו את מקומם, אמינותם, וכוחם המקצועי להעברת תכנים לתקשורת. כתבי איכות הסביבה מצידם מצאו וביססו לעצמם מקורות במרכזי העצבים של התחום, וכולם באו על סיפוקם (היחסי).
בצד נותרו גופים שונים כדוגמת ארגונים מקומיים, התארגנויות תושבים, ועדי פעולה ועוד. גופים אשר, ככל שהדבר ישמע מוזר, אינם יודעים כיצד להגיע לתקשורת. יתרה מכך, הם אינם בעלי הידע המקצועי והכלים כיצד לספר את הסיפור שלהם, בצורה שהתקשורת תסקר את פעילותם ואת הנושא מאבקם. וחבל, כי בפריפריה, הן הארגונית והן הגיאוגרפית, פזורים עשרות סיפורים. סיפורים אשר מבחינה אובייקטיבית הינם מפגעים אמיתיים ונושאי סביבה מהותיים אשר להם השלכות שונות, ומלבד זאת הם גם סיפורים מרתקים לתקשורת.
ארגוני הסביבה התקדמו רבות בשנים האחרונות, והם עדות חיה לסינרגיה החיובית השוררת בדרך כלל בין הארגונים בתחום טעון כל כך כמו התקשורת. עם זאת למען כולנו יהיה חכם להציף ולקדם מפעם לפעם תכנים של ארגוני הפריפריה, וכך להציף תכנים ונושאים חדשים, על מנת לצרף ולחבר קהלים חדשים. המצב אליו הגיעו ארגוני הסביבה בעמל רב, דורש רענון והתחדשות תמידית. תמיד יהיו כיווני פעולה חדשים, ולעולם אסור לקפוא על השמרים.