נחלת הכלל הסמויה מן העין

ג'ונתן ראו

אשתי גדלה במה שמכונה בידי מומחי המערב, עם לא מעט התנשאות, מדינה "מתפתחת". חיי החברה בכפר שלה נסובו בעיקרם סביב לעץ. אנשים התקהלו שם מידי ערב, להיפגש, לספר סיפורים וסתם לבלות את זמנם בצוותא. משחקי המחבואים בחוץ מסביב לעץ, בעוד ההורים יושבים תחתיו ומשוחחים או בעודם יושבים על המרפסת ששימשה למטרה דומה, הם זיכרונות ילדות אותם היא זוכרת בחיבה רבה ביותר.

העץ היה יותר מסתם מקום מפגש רוגע. הוא היה נכס יצרני - נכס כלכלי במובן השורשי של המילה. הוא יצר קשרי אחווה בין שכנים, רשת של מידע ומרכז פעילות לילדים שהתרוצצו ושיחקו במשחקים שהם עצמם המציאו. הוא היווה גשר בין דורות. הוא איפשר למבוגרים להשתלב בזרם החיים היומיומי, וילדים זכו לדבר שהיום הוא במחסור בארה"ב - סביבה לא תחרותית ולא מובנית שההורים נמצאים בה בהישג יד. בארה"ב אנו מוציאים מאות מיליארדי דולרים על דברים רבים ממרכזים קהילתיים עד קלטות וידאו ייעודיות לילדים כדי לנסות להשיג מטרה זו בחוסר יעילות משווע ועל פי רוב עם תוצאות פחות חיוביות.
אך עבור רוב כלכלני המערב העץ הוא מצב פתטי של תת-פיתוח. הם יעודדו "מודרניזציה" שמשמעותה עבורם היא לגדוע את העץ ולגרום לאנשים לשלם כסף עבור הדברים שהוא סיפק. בחזונם יש עדיפות לכך שאנשים יישארו בבית ויצפו בטלוויזיה, ישחקו משחקי מחשב או יגלשו ברשת. בידור תאגידי יחליף את התרבות המקומית. במילים אחרות, יהיה גידור של נחלת הכלל החברתית. דבר שהיה נגיש לכל ובחינם יהפוך לסחורה הנצרכת בתשלום.
התוצאה היא "צמיחה" כפי שמגדירים כלכלנים את המונח. כסף יחליף ידיים. אך כמובן יהיו גם תוצאות לוואי: מגפת השמנה, חוב, ריקבון סביבתי, המין והאלימות של התרבות הממוסחרת, התפוררות של קשרי הקהילה.
זהו סיפורה של נחלת הכלל, שהיא חלק החיים השוכן מחוץ לשוק או למדינה. נחלת הכלל היא הכלכלה הסמויה מן העין, נוכחת בכל עת אך מושכת את תשומת הלב רק לעיתים נדירות. היא מעניקה לנו את המערכות תומכות החיים - הן האקולוגיות והן החברתיות. אך כמעט תמיד היא מנוצלת לרעה ונמצאת בהתדרדרות. הרס נחלת הכלל הוא חוט השני (הלייטמוטיב) של רוב מה שאנו מכנים "פיתוח". הוא החוט המקשר בין רבות מהבעיות בפניהן ניצב עולמנו כיום. זיהום המים והאוויר, הרעש, הפרבור והתפוררות הקהילה, המדמנה התרבותית אותה אנו מכנים "בידור" והניסיונות להנדס ולרשום כפטנט את בסיסם הגנטי של החיים עצמם- באלו ובנושאים רבים נוספים, לב הענין הוא דבר אחד זהה: הרס נחלת הכלל בשמו של הרווח הפרטי.

מה עוד יש?
כבר משך למעלה ממאה הדיון הציבורי בארה"ב הפך למקוטב- המגזר הציבורי מול המגזר הפרטי, הממשלה מול השוק, התאגיד מול המדינה. אלו תחמו את גבולם של הדמיון והיצירתיות במדיניות וכן את תפישת המציאות עצמה.
התולדה היא עולם המרודד לשתי אפשרויות וקוצר ראייה המקובע במדיניות רשמית. מחנה אחד רוצה שהשוק יהיה חזות הכל וכל דבר יהפוך מוצר למכירה. המחנה השני עונה לו בתוכניות ומדיניות של מוסדות המדינה המכילות הכל. זהו דיון בין וול-מארט לרווחה, בין השתלטות תאגידית על החיים לבין רגולציה אינסופית של הכל ונותרת שאלה חיונית אחת- מה עוד יש?
התשובה "נחלת הכלל" מעוררת אתנחתא מהורהרת. האם כוונתך לממשלה? לאדם הפשוט? לאותו שטח פתוח הידוע כנחלת כלל? הן בפוליטיקה שלנו והן בתקשורת נחלת הכלל כביכול אינה קיימת כלל. אך נחלת הכלל היא בסיסית יותר מאשר המדינה או השוק. זהו התחום הכביר שהוא המורשת המשותפת של כולנו ושבו אנו משתמשים מבלי שיגבה מאתנו מחיר. האטמוספירה והאוקיינוסים, שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית, מערכות התמיכה הלא פורמליות של הקהילה, השלום והשלווה להם אנו מייחלים, אבני הבניין הגנטיות של החיים- כל אלו הם פנים שונים של נחלת הכלל.
חלק מהם הם מתת הטבע, אחרים הם התוצר הקולקטיבי של המאמץ והיצירה האנושיים. חלקם חדשים כגון רשת האינטרנט. אחרים עתיקי יומין כפולקלור וקליגרפיה. אך הם כולם "שייכים" לכולנו אם זו המילה להשתמש בה. לאיש אין זכויות בלעדיות. אנו יורשים אותם בצוותא והם יותר בסיסיים בחיינו מאשר המדינה או השוק. לא קשה לדמיין את החיים ללא משרד המסחר או ללא האתר של אמאזון.קום אך לא ניתן לדמיין את החיים ללא שפה או אוויר ראוי לנשימה. כרוכה בכך אחריות גדולה. בהשאלה ממילותיו המפורסמות של אדמונד ברק אנו "שוכרים בעלי חזקה זמנית בחיים", ו"אל לנו לחשוב כי יש לנו הזכות לדלל את הירושה או לדרדרה עם פסולת".
כפי שאמרו לנו סבותינו- השאירו את המקום נקי כפי שמצאתם אותו אם לא נקי יותר. אך כיום רק מעטים מאתנו קשובים לציווי. ערכה של נחלת הכלל הוא מעבר לתפישתנו. אך כיוון שאין שפה מוסכמת לדון בכך, או מערכת חוקים בכדי להגן עליה, נחלת הכלל היא מושאם של חדירה, שוד, וניצול לרעה מתמשכים. בכל יום מגיעים דיווחים על תקיפה נוספת- על השקט שלנו, הזירה האזרחית שלנו, המארג של הקהילה שלנו, מאגר הידע הקולקטיבי שלנו והאוויר והמים שאנו זקוקים להם לחיינו. חברות הסלולר תובעות לנכס לעצמן מנחלת הכלל את התדרים להם הן זקוקות, תאגידים מנכסים לעצמם את שמם של מוסדות ציבור כגון אולמות ספורט, חברות תרופות מקבלות בעלות על מחקר אוניברסיטאי כך שמטרתו הופכת לייצר יותר כסף במקום לקדם את הידע האנושי. אפילו המים בעולם הופכים לסחורה למכירה. העיתונים מלאים בכותרות כגון מניות חברות מים זורמות קדימה.
התוצאה היא אשליה סטטיסטית של קידמה- גידול בעסקאות כספיות המסתיר מציאות של ירידה במרכיבים רבים של רווחה אמיתית בתמונה הגדולה של חיינו. ביזת נחלת הכלל היא הכלל הדומיננטי בתהליך אותו אנו מכנים באופן כה מטעה- "צמיחה". הצמיחה הפכה לתהליך קניבלי. במקרים הולכים ורבים היא אינה מוסיפה "טובין" (מוצר) שלא היה קיים קודם. במקום, היא לוקחת טובין מנחלת הכלל, מדלדלת או מדרדרת אותו ואז מוכרת לנו אותו חזרה בצורה ממוסחרת או כתחליף סינתטי. מזהמים את האגמים והנהרות ואז מוכרים בריכות שחיה ומים מינרליים. הורסים את דפוס הפיתוח המסורתי של הכפר, גורמים לאנשים לנסוע במכוניות ואז מוכרים להם הליכונים ממוכנים וגלולות הרגעה.
הדוגמאות הן אינסופיות. במקביל ככל שחלק גדל של החיים נדחק לזירה הדורשת משאבים כספיים, גדל אי השוויון. אנו נותרים בתחושה שמציק לנו, שאנו מתוחים, חסרי בטחון כלכלי, מודאגים לגבי מה שצופן העתיד לילדינו ונכדינו ומתמודדים עם בר פלוגתא כרוני נטול שם או צורה.

עורכי דין לא, תגליות מקריות ואלת המזל כן
נעשו מאמצים רבים להגדיר את נחלת הכלל, אך היא אינה ניתנת להגדרה מדויקת. היא מגוונת מידי ומרומזת מידי בתהליך החיים. נחלת הכלל אינה זהה לתוכנית ציבורית. היא אינה, למשל, התוצאה של מחקר במימון ממשלתי, או של מוסדות חינוך ציבוריים. דברים אלו נוצרים באמצעות המוסדות של המגזר הציבורי. יש להם השלכות ציבוריות רחבות היכולות להעשיר את נחלת הכלל- לדוגמא אם מחקר שנעשה במימון ממשלתי מפרסם את תוצריו בפרסום פתוח לציבור. אך אין הם נחלת הכלל עצמה.
איכותה של נחלת הכלל היא שהיא פשוט נמצאת שם. על פי רוב אין כללים פורמליים המכוונים את מנגנוני הפעילות של נחלת הכלל. אחת ממשמעויות הדבר היא צמצום מבורך במספר עורכי הדין. אנשים לא נזקקים לחוזה כדי לנשום, אישור חכירה כדי להפליג באוקינוס או תעודת ביטוח כדי להתקשר לשכן לבקש עזרה. הם אינם משלמים תמלוגים כדי להשתמש בשפה או כדי לספר אגדות עם לילדיהם. עם זאת ידרשו לנו חוקים חדשים ועורכי דין מסוג חדש על מנת להגן על חלקים מנחלת הכלל.
תכונה נוספת של נחלת הכלל היא העדר פרסום. השוק תמיד דוחף לנו את הטובין והשירותים שלו לפרצוף, מה שמעורר את השאלה האם הם באמת טובים למה שהוא או משרתים מה שהוא. נחלת הכלל לעומת זאת פשוט ממתינה לשימוש שיעשה בה.
פעמים רבות היא מתגלה. אם קיים מפרצון נעים לשחיה אנשים יגלו אותו. נחלת כלל חברתית קורמת עור וגידים באופן ספונטני- הרחוב העירוני ההופך למגרש משחקים או לבזאר, הספה הישנה הזרוקה במגרש הריק ההופכת למקבילה של העץ הכפרי בשכונת המצוקה. העובדה שפרסום לא נדרש מעידה יותר מכל על תועלתה של נחלת הכלל לעומת מוצרי השוק המודרני.
תכונה שלישית של נחלת הכלל היא שהיא מייצרת מצבים לתגליות מקריות ולחיבורים תלויי מזל. תוצרי הלוואי של השוק הם מצערים יותר ויותר, מגזי החממה ועד מגפת ההשמנה הנובעת מהנסיונות "לדחוף" ג'אנק פוד לילדים. כיוון שלשוק יש אובססיה עם ספקטרום צר מאוד של תחומי העניין האנושיים- בעיקר עשיית כסף- הוא נוטה להתעלם מבעיות שאינן מופיעות בשורה התחתונה של מאזני תאגידים. לנחלת הכלל לעומת זאת יש ענין הוליסטי באנשים כישויות שלמות, ולדבר זה יש מכפיל של השפעות חיוביות במיוחד בבניית אמון וחיזוק המארג החברתי. תוכנות בעלות קוד מקור פתוח כמו לינוקס מייצרות רשת לא פורמלית לשיתוף פעולה של מתנדבים התורמים מזמנם וכשרונם. פארק שכונתי יוצר קהילות של בעלי כלבים, שחקני שח, קבוצות כדורגל או הורים לילדים.
גם כמקור אנרגיה יש לנחלת הכלל יתרונות גדולים. אנרגיית השמש והרוח אינה מזהמת ונגישה לכל זאת בניגוד לפטרו-כימיקלים מזהמים יקרים וריכוזיים. היא מפתחת כושר ליצור צרכים עצמיים באופן מקומי ולהתפתחות כלכלה מקומית בניגוד לתלות בתאגידים גלובאליים ולחילופי איומים גיאו-פוליטיים.
כמובן שאין זה מה שאנו שומעים כרגיל על נחלת הכלל, כשאנו בכלל שומעים עליה משהו. משך כמה עשורים ריחפה עננה כהה מעל למושג שנוצרה בעיקר בשנת 1968 עם פרסום מאמרו החשוב של גארט הרדין "הטרגדיה של נחלת הכלל" בעיתון Science. בקריאה חוזרת היום קשה שלא להשתומם על התהודה העצומה שגרם. הרדין למעשה לא כתב כלל על נחלת הכלל. הוא כתב על אוכלוסיה ונחלת הכלל- ויצר קריקטורה של נחלת הכלל- בעיקר ככלי רטורי. ביוצרו קריקטורה זו השתמש הרדין בטריק עתיק היומין של הכלכלנים- להשתמש בהנחה כי כל אותם דברים שלא נוחים לבניית הטיעון אינם קיימים. הבה נניח כי מבנים חברתיים או כללים המסדירים את השימוש אינם קיימים ובבקשה- נחלת הכלל הופכת לטרגדיה.
אך בחיים אין זה כך. בחיים על פי רוב קיים מבנה חברתי סביב נחלת הכלל. במגרשי כדורסל בערים הכלל הוא פשוט וידוע לכל: "המנצח מזמין" בלשון הנוער. במקרים אחרים ישנם חוקים פורמליים המוטמעים במבנה של חיי הקהילה כמו בגינות קהילתיות. בהינתן תנאים אלה הופכת נחלת הכלל מטרגדיה לקומדיה, היא יכולה להיות שמחה ומוצלחת ועל פי רוב היא אכן כזאת.
התרבות פורחת בנחלת הכלל: די להשוות בין התפריט במסעדה סינית הנסמכת על נחלת הכלל הקולינרית הסינית לבין התפריט של מקדונלדס על כל פריטיו מוגני הפטנט והסימן המסחרי הרשום. השפה האנגלית היא אולי נחלת הכלל האולטימטיבית והיא הולכת ונעשית עשירה מידי יום כאשר אנשים מוסיפים מילים וביטויים כמובן ללא הוקרה או תגמול על תרומתם.
הנקודה אינה הרומנטיזציה של נחלת הכלל או ניסיון לטעון כי היא חזות הכל בעצמה. השוק מבצע דברים מסוימים היטב וכך גם ממשלות. השאלה היא של קנה מידה ושל גבולות על מנת לתחום את השוק בתחומים בהם הוא מתפקד היטב. כבר בשנות ה50 הצהיר הכלכלן השמרן וילהלם רופקה כי "כלכלת השוק אינה הכל". "תומכי כלכלת השוק משרתים אותה בשירות דב על ידי התעלמות ממגבלותיה".

חידת חוסר הנראות
לפני שנוכל לזכות מחדש בנחלת הכלל עלינו להיזכר כיצד להבחין בה. זו אינה משימה פשוטה. כשאנו נושמים את האויר או דוברים את שפתנו או מרכלים עם שכנינו בחדר המדרגות, רק לעיתים נדירות עולה על דעתנו כי אנו עושים שימוש בנחלת הכלל. השימוש בה הפך סמוי והתקשורת אינה מסייעת. אין לנו כמובן דיווחים חדשותיים על מצב נחלת הכלל היום, לא נושאים נאומים אודותיה מעל הדוכן בכנסת. העיתונים עמוסים בעמודים רבים של דיווחים על ביצועי המניות בבורסה אך כמעט אף מילה על הנכסים ששייכים לכולנו.
חוסר הנראות נובע בראש ובראשונה מהאינטרסים של התקשורת והפוליטיקאים. המפרסמים ומממני הקמפיינים הפוליטיים עושים את הונם כאשר הם מנצלים את נחלת הכלל ולא כשהם עוזבים אותה במנוחה. הם מקבלים חיזוקים ממערכת אמונות המתייחסת לנחלת הכלל כפי שפעם התייחסה לנשים- כלא ראויה לאזכור. מערכת אמונות זו מכונה כלכלה- שהיא דרך להתבונן בעולם המתיימרת להיות המציאות בעצמה- נקודת מבט המתחזה לעולם כשלעצמו. זהו העולם כפי שנראה מנקודת המבט של שטר הכסף. חלק המציאות היחיד הנקלט בתפישה הכלכלית הוא החלק המבוצע בעסקאות כספיות.
כל שאר העולם זה גוף מתפתח נטול צורה הממתין לכוחות מעניקי החיים של הכסף כדי לזכות בחיים וקיום במציאות. בדרמה רוחנית זו גידורה של נחלת הכלל הופך לסוג של התרוממות- פעילות מיסיונרית. הכסף חולף לו מעל לנחלת הכלל ומצווה "ויהי אור". העץ בכפר הופך לתאגיד השידורים פוקס, החצוצרות רועמות במרומים והמלאכים פוצחים בשיר. העיתונות מהללת את "ההתרחבות האיתנה של המשק". אם חלילה האנשים נסחפים חזרה אל העץ הכותרות מאיימות ב"נפילת אמון הצרכנים" ומזהירות כמובן מהמיתון הממשמש ובא בעקבותיו. מדדי הקידמה הרשמיים, היצרנות, התמ"ג ודומיהם - הם אלתורים של אותו תסריט-על. לוח המחוונים שלנו מודד אך ורק את ההוצאה הכספית.
אנו נוטים להפוך למה שאנו בוחרים לראות. תרבות הרואה רק את חלק החיים המבוצע בעסקאות כספיות מביאה לדומיננטיות של חלק החיים הזה. שווקים בעבר היו מפגשים דיסקרטיים בזמן ובמקום. כיום השוק, בהא הידיעה כמובן, ממלא את החלל כולו. הוא ממלא את הבית, בית הספר, הפוליטיקה, התקשורת, את הסביבה החזותית והלשונית של חיי היומיום. גידור נחלת הכלל הפכה לגידור של התודעה, יצירתו של גולם קוגניטיבי מגונן המונע חדירה של כל דבר העשוי להזכיר לנו דבר מה מלבד קניה ומכירה. כדי לזכות מחדש בנחלת הכלל נדרשת ראשית פעולת היזכרות מחושבת ומתוכננת, שכן כל התרבות מוטת השוק מבקשת רק שנשכח. אך השאלה הגדולה היא מה יש לעשות כדי לזכות מחדש בנחלת הכלל? התשובה אינה נסיגה אוטומטית למגזר ציבורי רחב יותר, היא אינה הרחבתה של המדינה הבירוקרטית. המדינה יכולה לחסל את נחלת הכלל באותה יעילות שהשוק יכול, כפי שהודגם על ידי ניסיונן של ארצות הגוש המזרחי לשעבר. ההרס הסביבתי רווח שם כמו במדינות הקפיטליסטיות אם לא מעבר לכך ונחלת הכלל החברתית הצטמקה לנוכח פלישת המדינה לכל מילימטר של מרווח חברתי.

באותו המטבע, מנגנוני השוק יכולים אף להעשיר את נחלת הכלל כשהם מופעלים בקנה המידה הנכון. החנויות ברחוב המסחרי המסורתי לדוגמא הן חיוניות למרקם הקהילה וזו אחת הסיבות העיקריות מדוע עצירת וול מארט ובני דמותו היא כה חשובה. מעבר לכך לראות את הפתרון בחזרה למגזר ציבורי רחב אומר גם לחזור לקיטוב הישן והמזיק. במקום זאת עלינו להכיר בכך שנחלת הכלל היא נפרדת מהשוק והמדינה גם יחד והיא זקוקה למסגרת התייחסות חוקית משל עצמה.
אנו זקוקים לכללי יסוד חדשים להגנה על רכושנו המשותף, בדיוק כשם שישנם כללים וחוקים להגן על הרכוש הפרטי של כל אחד מאתנו. זוהי נקודה עקרונית. השוק אינו מעשי ידי שמים; הוא אינו צומח ספונטנית מן הטבע. חברות יוצרות שווקים וחברות מקיימות אותם. ללא המבנה המוסדי והמשפטי של הממשלה- מערכת הכסף, חוקי הבנקאות וניירות הערך, ההגנה על פטנטים וזכויות קנין, ההגנה על הפקת הנפט במקומות רבים ועוד- השוק המודרני לא היה מתקיים.
אם השוק נזקק לכל התפאורה הרבה הזו ברקע אין זה מפתיע שגם נחלת הכלל זקוקה למעט. אחרי ככלות הכל לנחלת הכלל אין הגנה כלל. לשווקים ולמדינות יש עורכי-דין, לוביסטים, צבאות- מנגנון תוקפני מובנה. נחלת הכלל לעומת זאת היא במהותה לא פורמלית. מטבעה היא מעניקה ולא תוקפנית. בהיותה מנותקת ממזומנים אין היא יכולה ליצור הגנה מאורגנת. היא השקט המותקף בידי הטלפונים הסלולריים, העמק הפורח מתחת לכף הדחפור, המאגר הגנטי שחברות הביוטק נחפזות לנכס לעצמן בהגנה מסחרית. אין היא יכולה להגן על עצמה. היא זקוקה לעזרה.
הממשלה לא מסוגלת לנהל נחלת כלל בדיוק כשם שאינה מסוגלת לנהל שוק. אך היא יכולה לקבוע כללים וגבולות בדיוק כפי שהיא קובעת לשוק. האפשרויות הן אינסופיות. אנו יכולים למשל להימנע מההשפעות המאכלות של סבסוד לכבישים, של אזורי מסחר בשולי הערים, של חוקי מתאר מיושנים ועוד, על נחלת הכלל החברתית של הרחוב המסחרי השכונתי. אנו יכולים להקצות יותר תדרים לשימוש הקהילה במקום לשימוש תאגידי, כדי שגלי האתר שלנו ידמו לעץ בכפר במקום לשמש למתקפה על פרטיותנו. אנו יכולים להציב גבולות בפני הרעש והפרסום הבלתי פוסק בסביבה החזותית שלנו ואנו יכולים למנוע את הפיכת רשת האינטרנט לכלי התקפה ממוסחר נוסף.
אם הממשלה מאמצת מערכת כסף המותאמת לצרכיהם של שווקי ההון ותאגידים גלובאליים, האם היא לא יכולה במקביל גם לעודד מערכות כספים מקומיות המעודדות התפתחות כלכלית ברמה המקומית? אם הממשלה מגינה על פיתוחים של תאגידים באמצעות חוקי פטנטים האם היא לא יכולה להכריז על המאגר הגנטי - ההמצאה של הטבע - כמוגן בפני ניסיונות המסחור של רשמי הפטנטים של התאגידים?
בצעדים אלה אין חדירה של הממשלה למרחבים כלכליים חברתיים חדשים. נהפוך הוא, צעדים כאלה יאפשרו למשהו מלבד התאגידים למלא חלל זה. בנוגע לסביבה הטבעית זה בהיר במיוחד. האוקיינוסים והאטמוספירה אינם שייכים לממשלה או לשוק. הם שייכים לכולנו ועל המדיניות הסביבתית לשקף עובדה זו. דרך אחת היא לגרום לתאגידים לשלם עבור מה שהם משתמשים בו, בין אם כמשאבים ליצור או לשם קליטת פסולת. אחרי הכל זה הרי רכושנו לתוכו הם משליכים את הפסולת. כשם שטבע או אינטל לא ירשו לנו להשליך את האשפה שלנו בשטח מפעלם ללא תשלום, למה עלינו להתיר להם להשליך את האשפה שלהם ברכוש המשותף שלנו בחינם?
גישה כזו אינה מחליפה סטנדרטים קשוחים לגבי זיהום; היא מוסיפה עליהם. הרעיון הוצע כבר בעבר אך מנקודת ראות של השוק ולא של נחלת הכלל. פיטר ברנס, ממיסדי חברת כרטיסי האשראי ושיחות החוץ Working Assets, מציע "נאמנות שמים", אשר תזכה בתשלומים אלה ותחלקם לנו- הבעלים. שיטה כזו תכיר בכך שיש זכות לבעלות משותפת על השמים בדיוק כשם שיש זכויות קנין פרטיות למפעלים המזהמים את השמים.

נחלת הכלל המובנת מאליה
אנשים פועלים כבר כמובן בתחומים רבים הקשורים לנחלת הכלל, עם הצלחות לא מעטות. מה שחסר הוא רציונל משותף. יש לעשות למתקפות הרבות על נחלת הכלל את שעשה תומס פיין לפגיעות ולעלבונות הרבים שספגו בני הקולוניה האמריקנים מהבריטים- להזריק בהם את העוצמה של רעיון מאחד. כבר עשורים אנשים נלחמים מלחמות נפרדות, סותמים אלפי חורים באלפי סכרים. הם נלחמים בזיהום של הסביבה הטבעית והקוגניטיבית. הם ניסו לעצור את מסחור בתי הספר הציבוריים ומתקפות התאגידים על ילדיהם. הם נלחמו בתחבורה, רעש, פרבור ורישום פטנטים על צורות חיים- קרבות כה רבים שקשה לזכור.
יש להכריז עתה כי אלו הם אספקטים שונים של קרב אחד. אין אלו רק קביעות עמומות אודות "האינטרס הציבורי". אין הם מתקפה על זכויות הקניין. הם ניסיון להגן על זכות קניינית- הזכות לקניין משותף.
לפני מעט יותר ממאתיים שנה הסתכלו אנשים בחיים הכלכליים סביבם וראו דברים שונים. הם ראו בתי חרושת ומשקים חקלאיים, חברות ספנות ותיאטראות ועוד ועוד. ואז הגיע אדם סמית' ואמר "רגע, אלו אינם רק דברים שונים, אלו אספקטים שונים של דבר אחד- שוק". הגאונות של סמית' הייתה בעיצוב צורתו המנטלית של המכלול, והרעיון שלו שלט בדמיון הציבור מאז ועד היום.
כעת עלינו לעשות זאת עם נחלת הכלל. עלינו להכריז כי זיהום האויר אינו רק איום על הבריאות. הוא פגיעה בזכות קניינית משותפת, צורה של לקיחה. פרבור אינו רק שימוש לא יעיל באנרגיה וקרקע. הוא מדלדל את נחלת הכלל החברתית שלא פורחת בעולם של כבישים מהירים ומרכזי קניות. החדירה המסחרית לילדות אינה רק בעיה של השמנה והיפראקטיביות. היא שאלה גדולה בהרבה של נרטיב נחלת הכלל- השאלה של מי מחבר את הסיפורים עליהם גדלים ילדים ולאיזו מטרה.
משך עשרות שנים הימין הפוליטי, נושא דגל ה"חופש" הכלכלי נלחם במה שהוא מכנה "לקיחה" של רכוש פרטי בידי הממשלה. עתה הגיעה העת להילחם בלקיחה של מה ששיך לכולנו.

(נתפרסם במגזין YES גליון קיץ 2001)
תרגום: אמי אטינגר

רוצים להגיב?

חזרה לגיליון 20 של "לשם שינוי"