מהם החיים הטובים? ה"ביקוש" לטובת הכלל

מה קורה כאשר צמיחה כלכלית מייצרת לא עושר רב יותר אלא את היפוכו: דלדול ועוני?

מה קורה כאשר הצמיחה מעכלת את הבסיס לחיים הטובים – את נחלת הכלל?
מאז ייוצר מנוע הקיטור הראשון והחלה המהפכה התעשייתית אנשים הביעו דאגה לאן מועדות פני המכונה האדירה שנוצרה- הלא היא כלכלת השוק. לאורה של מלחמת העולם השניה עלתה השאלה שנית בצורה חדשה: לשם מה נדרש שגשוג? לראשונה בהיסטוריה היה לאנושות מספיק לכולם ואף יותר מכך. אז מה הלאה? פשוט, עוד טלוויזיות ומכוניות ושאר מוצרי הצריכה שייוצרו בעקבותיהם? או שמא משהו אחר?

הניסוח האלגנטי ביותר של שאלה זו הוא כנראה ניסוחו של ג'והן קנת' גלבריית' בספרו חברת השפע, רב-מכר אשר עמיתיו הכלכלנים לעולם לא סלחו לו על פרסומו. אבחנתו של גלבריית' הייתה כי האורתודוקסיה הכלכלית עוצבה בעידן של מחסור. כל המחוונים כוונו להגדלת תפוקה, מתוך הנחה שכך נצליח לקדם את מירב הטוב בחברה. אך לאחר שתי מאות של הגדלת תפוקה מטורפת הבעיה אינה יותר בעיית מחסור. נהפוך הוא הבעיה הפכה לבעיית שפע וחמדנות. האתגר הכלכלי הפסיק להיות כיצד לייצר מספיק דברים לאנשים וכעת האתגר הוא כיצד לשכנע אותם לקנות את כל מה שמייצרים.

שינוי זה הפך את מנגנון התפיסה הישן ללא רלבנטי. גלבריית' העלה התמיהה שאם נדרשת תעשיית פרסום אדירה כדי לייצר את מה שהכלכלנים מכנים "ביקוש" האם באמת יש למונח עדיין את הדחיפות והחיוניות הנחבאות בשמו? האם זהו בכלל ביקוש במובנו האמיתי של המונח? כיוון שהצריכה הפרטית הפכה כה בלתי חיונית האם לא ניתן להסב חלקה למגזר הציבורי, שם הצרכים הם כל כך הרבה יותר חיוניים בין אם לבתי ספר, תשתיות, תחבורה ציבורית, עזרה לנזקקים וכל היתר?

זו היא בקצרה הביקורת הכלכלית של הליברליזם הפוסט-מלחמתי והיא נותרה רלבנטית עד היום. אמריקה גם כיום היא ארץ של עושר פרטי ועוני ציבורי. ישנם עדיין צרכים כלכליים גדולים. כאשר בתי ספר וספריות ציבוריות נאלצים לחזר על הפתחים במדינה העשירה בתבל רק אידאולוג מובהק יכחיש כי משהו אינו כשורה. אך התשובה הופכת חמקנית. הגישה הליברלית המסורתית נסובה גם היא סביב הצמיחה מתוך מטרה לייצר הכנסות כדי לממן צרכים ציבוריים. הביקורת מימין הסתפקה בצריכה שלטענתם תיצור גאות אשר תעלה את המשק כולו כלפי מעלה כולל העניים, ולכן הממשלה מיותרת בתהליך. אך בשני המקרים השאלה היא מה קורה כאשר הגאות עצמה הופכת למזיקה וככל שהיא עולה עולות וצפות עמה מגוון בעיות חדשות? מה קורה כאשר תשובות האתמול הופכות לבעיות של היום?

בימיו של גלבריית' המשמעות של יצירת צרכים התייחסה בעיקר לרצונות שקודמו ונדחפו על ידי המפרסמים על ידי המסרים החוזרים ונשנים של תאוות וחוסר סיפוק. כיום תהליך זה צימח גרורות ליצירת תעשיית תרופות שלמה הנחושה להגדיר כל מצב וכל שלב חוויתי כסוג של פתולוגיה הדורשת התערבות.
אך הכלכלה כבר אינה מסתפקת במשחק בפסיכולוגיה של הצורך. יותר ויותר היא מייצרת בעיות שהוצאה נוספת אמורה לפתור. חלק ניכר מחשבון הבריאות הלאומי התופח הוא עקב צמיחה: מסוגי סרטן הנגרמים עקב רעלנים בסביבה ועד להשמנת יתר ומחלות לב הנגרמים מעודפי מזון שמן. רק לפני עשורים בודדים ילדים רעבים היו מקור דאגה רציני. כיום הדאגה היא לילדים שמנים מדי שאינם מסוגלים לרכז את תשומת הלב של עצמם.
הוסיפו לכך תחבורה, רעש, אוויר מזוהם, התפוררות קשרים שכונתיים, בדידות, מתח וכן הלאה והרי לכם תופעות לוואי לא רצויות של התרופה (כמו אלו המופיעות באזהרה על חפיסות תרופות רגילות) רק בקנה מידה מערכתי- כלכלה המייצרת את הבעיות אותן היא אמורה לפתור. המנגנון שנועד לייצר עושר וכך עשה לזמן מה כיום מייצר את היפוכו, כפי שחזה ג'ון רסקין כבר במאה ה19 ואף טבע לכך מונח Illth (ההפך מ wealth). יש האומרים כי הטרגדיה של השוק היא שהוא צריך לייצר בעיות וצרכים או שפעילותו תשבוק חיים לאיטה. כמובן שלא כל צמיחה עושה זאת. אך כפות המאזניים זזות והתוצאה היא תקופה של תפוקות פוחתות ברמה מערכתית לא עבור מוצר מסוים או אף מגזר מסוים אלא עבור הכלכלה בכללותה.

זהו סוג דילמה המאפיינת עמים ותקופות. אין איש היכול להצביע על פתרון ודאי או אף אם יש עם המסוגל למצוא פתרון. אך מה שברור הוא שחלק גדול מהתשובה מונח למרגלותינו. זו הכלכלה הנעלמה המכונה נחלת הכלל, שהיא חלק הכלכלה שאינה השוק או המדינה אלא המורשת המשותפת של כולנו. לרבים המונח נחלת הכלל מזכיר את המרעה הכפרי באנגליה של ימי הביניים. אך המונח כולל למעשה את כל המערכות תומכות החיים ובסיס המשאבים הטבעי והחברתי שאנו מוצאים עצמנו כנאמנים שלהם למען הבאים אחרינו.
השמיים והאוקיינוסים, מגוון המינים האדיר, מים זורמים ומרחב פתוח ודומיהם כולם חלק מנחלת הכלל. כך גם שפה וידע, מדרכות וכיכרות, סיפורים ומשחקי ילדות ותהליכי הדמוקרטיה.
נחלת הכלל היא סוג של משקל נגד לשוק. היא מעניקה יציבות ויכולת תמיכה עצמית במקום תאבון ותאוות חסרי גבולות. החיבור שלה הוא לצד ה"אנחנו" של הטבע האנושי בניגוד לצד ה"אני" התמידי של השוק. התפיסה כוללת את כל מה שאנו חולקים עם היתר בניגוד לדברים עליהם אנו דורשים בעלות.
במשך מאות רבות כלכלנים התייחסו לנחלת הכלל כשריד ימי ביניימי או כחומר גלם לשוק (או למדינה במקרה של ברית המועצות). במיתוס הבריאה שלה נחלת הכלל היא חומר ראשוני מבולגן, מעין מרק קדמון כלכלי הממתין לשוק בכדי לזכות בממשות וחיים משל עצמו. עצים אינם בעלי ערך עד שאינם נכרתים והופכים לעץ מעובד; לשקט אין ערך עד שהוא הופך למקום מפלט מהרעש, לילדות אין ערך עד שהיא הופכת למטווח אימונים לאנשי שיווק וכן הלאה וכן הלאה הדוגמאות רבות מספור.

המחסור בנחלת הכלל

נחלת הכלל היא הנשיות הכנועה במלל המגדרי העתיק, זמינה תמיד, נכונה לשרת ולא דורשת כל תמורה. מה שנחשב הוא כסף: רווחה וקידמה, החיים הטובים עצמם הולכים בנתיבו של הדולר. זו התחושה הקונבנציונאלית ודומה היה לזמן מה שהיא עובדת. בתחילת העידן התעשייתי היה מחסור במוצרים ואילו נחלת הכלל הייתה בשפע ודומה היה כי היא תוכל לשמש כמחסן הספקה וכמטמנה לנצח.
אך דברים משתנים למרות שאמונות כלכליות לאו דווקא משתנות עימם. אחרי מספר מאות טבעו של המחסור השתנה. כיום דווקא נחלת הכלל היא שבמחסור ואף דרושה יותר מבעבר. מה חסר יותר במקום מגוריכם? רעש אלקטרוני או שקט? מכוניות או אוויר נקי? מרכזי קניות או רחובות שוקקים לפגוש בהם שכנים או מכרים? מה ישפר יותר את חייכם שלכם? מקלט טלוויזיה בחדות גבוהה או שכנים שיוכלו לדאוג לילדכם או להשגיח על הבית כשאתם צריכים לצאת?
נחלת הכלל אינה נחלת העבר. היא כלכלה מקבילה האחראית לעבודה יצרנית באמת. היא מייצרת את השפה בה אנו דוברים, האוויר אותו אנו נושמים, החיוניות של אזורים ציבוריים, השקט המעניק לנו את מנוחתנו. אלו דברים שהשוק נוטה להשחית. למעשה צמיחה רבה בשוק אינה צמיחה כלל אלא קניבליזציה של הכלכלה המקבילה הזו. אם אנו רוצים רווחה גם בעתיד מגמה זו תצטרך להשתנות. מדיניות כלכלית תאלץ להפוך גם למדיניות ביחס לנחלת הכלל. הממשלה תצטרך לעשות לא פחות לקידום נחלת הכלל משהיא עושה כיום לקידום השוק.
במידה מסוימת זה קורה כבר כיום בשם אחר. הדבר המכונה "הגנה על הסביבה" הוא ניסיון לשמר את הייצרנות של נחלת הכלל הטבעית, אוויר ומים נקיים, תכונות התרמוסטט של אטמוספירת כדור הארץ, מרחבים לשקט ושלווה וכדומה. נחלת הכלל היא צד ההיצע הבא ויהיה עליה להפוך לאבן יסוד במדיניות גלובאלית.
עבור מיליונים רבים בעולם הדבר נוגע עדיין לבסיס יכולת הקיום שלהם. לדוגמא בכפר של אשתי בפיליפינים אנשים נהגו לדוג דגים בנחל שזרם בשדות האורז. על הגדות גדלו צמחים שהיו מצויינים לשימושים כגון חפיפת שיער. אך מאז המהפכה הירוקה על זניה המניבים, חומרי הדישון וההדברה, הדגים והצמחים נעלמו. אנשים נאלצים כעת לקנותם. זוהי דחיפה קדימה לכלכלה אך פגיעה כספית בהם. עקב העלייה המהירה במחירי הדשנים והדשדוש במחירי האורז המהפכה הירוקה הייתה עסקה מפוקפקת לאיכרים רבים גם מבחינת ההכנסות.
זהו קוצר הרואי של מדיניות כלל הרואה את השוק בלבד. כלכלה אמיתית תכלול את כל ספקטרום ההיצע. היא הייתה מעודדת למשל דגה בנחל לצד אורז בשדות תוך שימוש באמצעי דישון והדברה טבעיים יותר ומזיקים פחות. גישה כזו הייתה עוזרת לחקלאי העולם השלישי הן בצד העלויות והן בצד ההכנסה.
נחלת הכלל המאפשרת קיום בסיסי אינה, אגב, עניין לעולם השלישי בלבד. היא רלבנטית בכל מקום בו יש אנשים עם מחסור בנגישות לכסף: גינות קהילתיות בהארלם, דייגים בנהר הפוטומק בוואשינגטון, צי המסחריות הזעירות הסורקות את מתחם העסקים של סן פרנסיסקו מדי לילה לאיסוף נייר למיחזור. האוויר הוא חלק מכלכלת הקיום בו כולנו תלויים. במרבית הערים האוויר מזוהם ביותר היכן שהאנשים עניים ביותר. נחלת הכלל המאפשרת קיום בסיסי היא עניין גלובאלי - לא של העולם השלישי.
אך כלכלת נחלת הכלל היא הרבה יותר מכלכלת קיום. היא הנסיוב הפועל כנגד רבות מהפתולוגיות שבמודל התעשייתי המיושן. רעש הוא דוגמא טובה. משך שנים הרעש זוהה עם צעד לקראת קדמה, תוצר לוואי של המכשור המתקדם הממלא את החלל הריק סביבנו. כיום מרבית האמריקנים רואים ברעש את הבעיה מספר אחת בערים- לא לכלוך או פשיעה, אלא רעש (שהוא למעשה גם זה וגם זה)
השקט אינו רק עניין של נוחות. בני אדם זקוקים לו לפעולות כשינה או ריכוז, ההופכות לקשות להשגה. מחקר שנעשה הראה כי ילדים הגרים בבנייני מגורים בדירות עורפיות מגיעים להישגים טובים בלימודים מאלה הגרים באותם מבנים בחזית הפונה לרחוב רועש. תשובת השוק היא תרופות לשינה ולריכוז. כלכלת נחלת הכלל לעומת זאת נותנת מענה לבעיות ולא לשיכוך הסימפטומים של הקורבן. אם תעשיית התרופות היא יצרנית בייצרה גלולות שינה וריטלין, האם השקט לא יעיל פי כמה בהשיגו את אותן תוצאות ללא כל הוצאה?
מבקרים אומרים כי תקנות מניעת רעש הן חסמים רגולטוריים לכלכלה. במציאות הן צעדים כלכליים העונים על צורך אמיתי. מרגע שמוסכם כי שקט הוא חלק מנחלת הכלל אפשר להגדירו כסוג של רכוש ולכן הפוגעים בו הם משיגי גבול. בהקשר זה ואחרים, חשיבת נחלת הכלל הופכת את טיעון הגזילה מן הפרט על ראשו. המבקרים טוענים כי תקנות מהוות פגיעה ברכוש הפרטי ועל כן דורשות פיצוי. במציאות, אלו הלוקחים לעצמם את הזכות לעשות ברכוש שבבעלותם ככל העולה על רוחם עסוקים, הם עצמם, בגזל של הרכוש המשותף לכולנו כגון השקט, אוויר נקי, מים נקיים וכדומה.

תרבות הילדות

תרבות הילדות היא נחלת כלל נוספת שנבזזה בשם הצמיחה. עד לא מזמן שיחקו ילדים במשחקים שהם עצמם המציאו. הם גודלו על מצאי סיפורים ומיתוסים שדיברו אליהם ברמה רגשית עמוקה. סיפור סיפורים בחוג המשפחה יסד קשר נארטיבי בין דורות וסיפק לילדים חלון הצצה לעולם המבוגרים. אך כיום אקוסיסטמה תרבותית עשירה זו גוססת. ילדים שקועים בנארטיבים שנוצרו במטרה לגרום להם לרצות דברים. הם משחקים משחקים שפיתחו תאגידים והצעצועים שלהם הם מכשירי היי טק יקרים אשר תוכנם נמצא במכשיר ולא בראשו של הילד המשחק.
אין זו יד המקרה כי ילדים סובלים מעודף משקל והופכים נרגנים, קצרי רוח ומתקשים להתרכז. לשוק יש עוד שפע דברים להציע: מתרופות וייעוץ ועד לדיאטות הרזיה אישיות. חברה ניו יורקית בשם Zone Chefs מגישה ארוחות מוכנות לילדים הסובלים מהשמנה תמורת 866 דולר לחודש. כלכלנים רואים בכל זה ללא שמץ אירוניה- צמיחה. מדיניות של נחלת הכלל לעומת זאת תחזיר את נחלת הכלל הבריאה של הילדות. היא תציב מחדש גבולות לזכות השיווק לילדים כגון איסור פרסום בבתי ספר. תוכניות טלוויזיה בעלות מסר שיווקי (פרסום סמוי באמצעות החדרת מותגים לגוף העלילה) יחייבו סימונים כך שהורים יוכלו להימנע מהן. יוקצב זמן בטלוויזיה בו הורים יוכלו לעצב מסרים העונים למתקפה השיווקית. גידול ילדים בריאים אינו חשוב פחות ואינו פעילות כלכלית חשובה פחות מייצור טלוויזיות או בירה. להגן על ילדים מפני מתקפה מסחרית, זה לא מכשול לכלכלה, אלא פעילות ליבה של כלכלה אמיתית.

גאוגרפיה של כל מקום

אם יש דבר כלשהו המסכם מהי מדיניות מוטת נחלת כלל הרי זו קהילה. נחלת הכלל היא צורת רכוש המדגישה את צד ה"אנחנו" של טבע האדם, השאיפה לחבור לאחרים ולא להתבלט לעומתם. צד זה הופך מדוכא באמריקה של ימינו, כך שאפילו חלוקה של תוכנת מחשב או של מידע מוגן פטנט עם עמיתי מחקר למעבדה אוניברסיטאית הפכו לפעילות פלילית.
נחלת הכלל מהווה משקל נגד לחוסר איזון זה, והדוגמא המובהקת לכך היא המרחב המשותף של חיי היומיום. החיים היו פעם עשירים בהזדמנויות לאינטראקציה אנושית ספונטנית. אנשים עשו קניות ברחוב, עצרו ליד המרפסת של שכנים, השתתפו בפעילות פוליטית במתנ"סים וכו'. אברהם לינקולן וסטיבן דאגלס ניהלו את העימותים המפורסמים שלהם בכיכרות ובשווקים ברחבי אילינוי ואנשי עיר וכפר נקבצו יחד בחום ובאבק לשעות ארוכות להקשיב ולהשתתף. הפוליטיקה התרחשה במרחב משותף והתרבות הדמוקרטית מאוד שהתפתחה הייתה קשורה קשר ישיר לכך.
לעומת זאת כיום חיים רוב האמריקנים בפרברים הנתפשים ככר נרחב לצריכה. הם נעים מהבידוד ההרמטי של המכונית הפרטית לקניה באנונימיות של הקניון, בו אין דריסת רגל לפעילות קהילתית ובודאי שלא פוליטית. פעילות פוליטית מתרחשת באופן מובנה ומסוגר בפני קהלים נבחרים. רוב האמריקנים יושבים בדד בבית וצופים. ואחר כך אנשים תמהים מדוע הם חשים בודדים ומדוכאים ומדוע נעלמה לה תחושת הקהילתיות?
גישה של נחלת הכלל, מצד שני, מנסה להחזיר את ההזדמנות למפגשים ספונטניים בחיי היומיום. היא מעודדת פיתוח במודל הכפר המסורתי, לדוגמא עם בתים קרובים זה לזה, מרפסות פתוחות בחזית הבתים ועירוב מקומות קניה במרחק הליכה באזור המגורים. היא מעודדת עירוב שימושים (מסחר / דיור) ומגורים מעורבים על פני קניונים ופרבור והיא מייצרת מרחבים משותפים כגינות קהילתיות, גני משחקים ספסלים וכו'.
סידורים כאלה נקראים כיום "עירוניות חדשה" אך למעשה הם בעיקר אותה "כפריות ישנה" והם חממות לידידות ומעורבות אזרחית. מחקרים רבים מראים כי האנשים המאושרים ביותר הם אלה המעורבים באופן פעיל בעזרה לזולת. סידור מרחבי המעודד מעורבות יכול ליצר את האושר שכולם עסוקים בחיפוש אחריו.
כלכלת נחלת כלל יכולה להתאים לרמות רבות נוספות, מתוכנות קוד פתוח וידע הנמצא בקנין ציבורי ועד ליצירה אומנותית והכנסה ציבורית. אם נקצץ במיסוי על עבודה ויזמות ובמקום זאת נטיל מס על פעילויות המדלדלות את נחלת הכלל נקבל הן שוק בריא יותר והן נחלת כלל בריאה יותר. אם נשחרר את מעבדות המחקר באוניברסיטאות מהחשאיות והפרנויה שהגיעו עם המימון המסחרי והמרוץ לרישום פטנטים, המדע יזכה לשאיפה הגונה של אויר צח.
הצלחתה של מערכת ההפעלה לינוקס- שפותחה ברשת בידי מתכנתים מתנדבים ברחבי העולם שתרמו מזמנם לא למען תשלום, מראה כיצד נחלת כלל בריאה מעשירה את השוק כשהיא יוצרת הזדמנויות ליצרתיות וידידות שאינן קיימות בשוק.
זו טיוטא לכלכלה המתעוררת: סקטור משגשג של נחלת הכלל שגם משלים את השוק וגם מספק מפלט ממנו. השוק ימשיך להתקיים. הוא עונה על צורך אמיתי ליוזמה ויזמות. אך השוק יתקיים בשיווי משקל עם כלכלה מקבילה זו העושה דברים מסוימים טוב יותר ומספקת בריאות, יצירתיות, קהילה וחופש מסוג שהשוק החל לסתום עליו את הגולל. הממשלה תשמור על תיחום השוק בגבולות ראויים ותעניק מבנה חוקי לתמיכה בנחלת הכלל בדיוק כפי שהיא מעניקה לשוק.
המידה הקדושה של עולם הפקידות למדידת צמיחה- התל"ג תגדל לכלול בתוכה גם יצירה של נחלת הכלל. אזרחים יקבלו דוח"ות מצב גם על הנכסים המשותפים בדיוק כפי שבעלי מניות מקבלים דו"חות שנתיים על מצב הנכסים המסחריים שלהם. הדבר יהיה כרוך בשינויים רבים ואולי יותר מכל אצל ידידינו במקצועות הכלכלה. הם התאמצו רבות בעשורים האחרונים להאיץ בנו לקבל הרס בשם הגרסה שלהם ליצירה. האם לא הגיעה העת להחזיר את הטובה ולהאיץ בהם לקבל כמה שינויים נדרשים?

ג'ונתן ראו מתוך Yes Magazine summer 2004 issue
תירגם: אמי אטינגר

ג'ונתן ראו הוא מנהל במכון מפרץ טומאלס ואחד מהעורכים-הכותבים בירחון Yes.http://www.yesmagazine.org/article.asp?ID=868